אבני נזר אורח חיים תעג

לא חל עליו המצוה. [דאי למאן דאמר בעינן זביחה בשעת שמחה. לא שייך לומר שאינו מחויב לזבוח. הא אפילו זובח לא מהני מידי] כמו כן הוה אמינא כיון דשמיני רגל בפני עצמו הוא. שמחה דשמיני מצוה אחרת הוא. ועדיין לא חל בשביעי. קמשמע לן דמחויב מכל מקום מבואר מדבריהם דהמיעוט מלילי יו"ט ראשון שאינו מחויב לזבוח. דהוה אמינא ללמוד מקרא דוהיית אך שמח שמחויב להכין מערב יום טוב. ממעט אך שלא נלמד מקרא זה. והדרינן לסברא פשוטה שאינו מחויב להכין מערב יום טוב. אבל לענין כסות נקי' ויין ישן אין חילוק בין לילה ראשונה לשאר החג: ד) ולפי זה נראה עוד למה דקיימא לן לא בעינן זביחה בשעת שמחה. אם יש לו קדשים ששחטן מערב יום טוב. מחויב לאכול בלילה הראשונה לקיים מצוות שמחה. ומקרא דאך לא ממעט רק שלא יצטרך להכין מערב יום טוב: ה) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה י"ג שאם הביא תודה בערב פסח יוצא בה ידי חובת שמחה, ותמהו ר"י קורקיס ולחם משנה דלמחר נפסלה בלינה ובלילה אינו מחויב. ולפי מה שכתבתי גם בלילה מחויב אם יש לו. וזה שכתב רמב"ם שיוצא בתודה שהביאה מערב יום טוב ומחויב לאכול בעצמו בלילה לקיים מצות שמחה: ו) אך יש מקום עיון בירושלמי פרק ב' דחגיגה ברייתא והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב אחרון לשמחה. יכול אף לילי יום טוב ראשון תלמוד לומר אך. או חילוף ר' חייא בשם ר' אלעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה עד כאן לשונו. והיינו דלילי יום טוב ראשון שאינו מחויב עוד בחגיגה אינו מתחייב בשמחה. וכן פי' המפרשים. ואם כן מקרא דושמחת בחגך דילפינן עיקר חיוב שמחה נתמעט לילי יום טוב ראשון ונתמעט לגמרי: ז) אך נראה דסיום דברי ירושלמי הם סתירה לטעם זה. וזה לשון ירושלמי שם תיכף אחר דברי הנ"ל. החיבין והתנן ההלל והשמחה שמונה. הגע עצמך שחל יום טוב ראשון להיות בשבת. לשוחטן מערב הרגל אי את יכול דא"ר זעירא שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהם ידי חובתו ברגל. לשוחטו ברגל אי את יכול שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת. אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה. אמר ר' יוסה בכהנים ובשעיר עד כאן לשונו. וכל האי סוגיא גם בפ"ד דסוכה. והבינו המפרשים דזה קושיא בפני עצמה דכשחל יום טוב ראשון בשבת לא משכחת שמחה שמונה. שאותם ששוחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהם ידי שמחה ובשבת אינו יכול לשחוט. והאי "הגע עצמך" עם האי "אימתי אמרו" קושיא אחת הוא. אך יש כמה תשובות בדבר. חדא דמה שייכות דברים אלו עם המיעוט מלילי יום טוב ראשון. ועוד דמאי הא דמייתי שלמי חגיגה ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהם ידי חובתו. דהמשמעות שאינו יוצא ידי חגיגה ולא שאינו יוצא ידי שמחה. וכן הא דאמר בירושלמי למדנו שאין חגיגה דוחה שבת והי' לו לומר שאין שמחה דוחה שבת. אך הדבר ברור שהירושלמי מדחה התירוץ דכשלא נתחייבו בחגיגה לא נתחייב בשמחה, על זה מקשה מיום טוב ראשון שחל בשבת שלא נתחייב בחגיגה דלשחוט מערב הרגל הא אינו יוצא בה ידי חגיגה. ובשבת אסור לשחוט ולא נתחייב עוד בחגיגה. ומכל מקום נתחייב בשמחה. והאי "אימתי אמרו" מילתא באפי' נפשי': ח) ואין להקשות על דיחוי התירוץ מיום טוב ראשון שחל בשבת. שהרי בכריתות (דף ז':) מחלק בין לילה לשבת. ששבת אף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור וחשיב גם לגבי קרבן יולדת שנתחייב. מה שאין כן לילה אינו ראוי לשום קרבן. והכי נמי נאמר בשבת חשיב שנתחייב בחגיגה מה שאין כן בלילה. יש לומר לפי המבואר בסוגיא דפסחים דשחטן מערב יום טוב. הא דאינו יוצא בהם משום חגיגה הוא משום דאינו בא אלא מן החולין ופירשנו לעיל בסימן הקדום משום דעל ידי שנשחט מערב יום טוב בשעה שאינו מחויב בחגיגה נעשה נדבה עיין שם באריכות. אבל לולי זאת הי' יוצא ידי חגיגה במה שאוכל הבשר ומקטיר האימורים בלילה. והרי לילה זמן אכילת קדשים אחרים והקטרת אימורים אחרים ביום טוב שחל אחר השבת או באימורים שמשלה בהם האור שנעשו לחמו של מזבח. רק לאכילת חגיגה אינו ראוי משום דכשנשחט מערב יום טוב נעשה נדבה. ואם כן חשיב ראוי כמו בשבת וכבר נתחייב. ולא דמי להא דכריתות. דהתם בחטאת העוף שהיא כפרה ואין כפרה אלא בדם. ובלילה אין זמן שחיטה וזריקה. ואין לילה ראוי לשום כפרה. אבל חגיגה דיוצא בהקטרה ואכילה לבד כנ"ל. והרי לילה זמן אכילה דקרבנות אחרים. וכן זמן הקטרה כנ"ל ודו"ק היטב: ט) קיצור דבריי הנ"ל להלכה לא נתמעט יום טוב ראשון רק מחיוב הקרבה מערב יום טוב. אבל אם יש לו קדשים מחויב לאוכלם בעצמו בלילה וכל שכן בזמן הזה דאין שום חילוק בין ליל יום טוב ראשון לשאר החג. וזה ברור כשמש: י) שוב ראיתי בתשו' שאגת ארי' סימן ס"ח הוכיח מרי"ף פרק הי' קורא דליל ראשון של יום טוב מחויב בשמחה מן ,התורה. אך הוכיח מברייתא הנ"ל דממעט ליל יום טוב ראשון משמחה היפוך הרי"ף. וכבר ביררנו שאין משם ראי' כלל. ומתוספות מוכח להדיא דלא נתמעט רק לענין שאינו מחויב לשחוט מערב יום טוב: יא) עוד הביא ראי' מפסחים דמקשה למאן דאמר בעינן זביחה בשעת שמחה מהא דחגיגת י"ד יוצא משום שמחה ואינו יוצא משום חגיגה ומשני שעיכב ושחטו. הכי נמי מסתברא דהא מתניתא מני בן תימא והא איפסלה בלינה. ואם איתא דמחויב בשמחה בלילה. הא יש לומר דיוצא בה ידי שמחת הלילה עד כאן דבריו: יב) וליישב זה נראה דהנה הרמב"ם פרק א' מהלכות חגיגה כתב והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה. ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה עד כאן. מבואר מדבריו דאף ביום שמקריב החגיגה מחויב להביא שלמי שמחה. ואינו מובן שהרי יש לו בשר חגיגה לאכול. ולמה יגרע ממה שהכהנים יוצאים ידי חובתם בשעירי הרגלים ובחטאות ואשמות. וצריך לומר דאף שיוצאים