אבני נזר אורח חיים תעב

בה לא משום שמחה ולא משום חגיגה. לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה ולא משום חגיגה מאי טעמא הוה דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ובתוספות ד"ה שלמים נראה לר"י אפילו הקדישם מתחילה ושחטן לשם חגיגת ט"ו איירי דאי לשם שלמים דעלמא אינו יוצא בהן משום חגיגה אפילו שחטן ביום טוב דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישן לשם כך. סברא הוא שישחוט נמי בשעה הראוי' לחגיגה. ודבריהם לכאורה משוללי הבנה: ב) ונראה ביאור דבריהם. דהנה האיך יצא ידי חגיגת יום טוב במה שהקריב מערב יום טוב. והוא כנוטל לולב ערב יום טוב. אך הענין משום שנשאר הבשר לאכול ביום טוב ואימורים להקרבה ואף דעולת חול אסור להקריב ביום טוב. אם יצא בהם ידי חגיגה יהי' מותר להקריבם. אך לכאורה איך יוכשר הקרבן חגיגה כשהקריבו קודם הזמן מאי שנא מפסח ששחטו קודם חצות פסול. ואף שעיקרו אינו בא אלא לאכלה בלילה. מכל מקום כשהקרבה הי' שלא בזמנו פסול. הכי נמי בזה: ג) אך במשנה פרק י"ד דזבחים הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם. ואשמם בחוץ פטורין עולותיהם ושלמיהם (בחוץ) חייבין. פירש"י שמתקבלות בפנים לשם נדבה. וכן במנחות (דף מ"ח.) כבשי עצרת ששחטן לפני זמנן הדם יזרק והבשר יאכל. פירשו התוספות שם אפילו לשמן. והיינו משום דשלמים בא נדבה. והכי נמי בחגיגה שהקריבה לפני זמנה. הואיל ששלמים הוא ובא בנדבה כשרה. ובזה שפיר הטעם דאינו יוצא בה ידי חגיגה במה שאוכל הבשר ומקריב האימורים ביום טוב כיון שאינו בא אלא מן החולין. וצריך להקדישה לשם כך. אבל אם לקח שלמי נדבה והקריבה לשם חגיגה אינו יוצא בה. והכי נמי בהקרבתה לפני זמנה נעשה שלמי נדבה. דמשום חגיגה היתה פסולה לפני זמנה כמו פסח קודם חצות. אך באת להכשירה משום שבא נדבה ובנדבה הא אינו יוצא ידי חגיגה כנ"ל: ד) ונראה לי ראי' לזה. דאי כדעת ראב"ד דכשהקדישה לשם חגיגה יוצא בה ידי חגיגה כששחטה מערב יום טוב. על כורחין משום שנשאר הבשר והאימורין ליום טוב. אם כן הא דפרק קמא דסוכה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה דמקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאין מקבל טומאה כו' ואי אמרת דאינו יוצא אלא אם כן שחטה ביום טוב ניחא. דבשעת שחיטה אינה מקבלת טומאה בחיי'. אך לדעת הראב"ד דיוצא אם שחטה מערב יום טוב הא אין המצוה מתחלת ביום טוב רק אחר שנשחטה ומקבלת טומאה. ואף על פי כן יוצא בה. אם כן אם נקיש סוכה לחגיגה איפכא שמעינן: ה) עוד נראה ראי' לדעת התוספות מהא דביצה (דף כ':) בהא דשתי הלחם אין אפייתן דוחה יו"ט דפירש"י סוף ד"ה דהא. משום דלאו דומיא דחגיגה הוא. שזמן שחיטתה קבוע ברגל ואינו יכול להקדים. ואם יוצא בה כששחטה מערב יום טוב. אם הקדישה לשם חגיגה. הרי חגיגה נמי יכול להקדים ואף על פי כן דוחה יום טוב. גם שתי הלחם נימא הכי. ואין לומר משום דאינו יוצא אלא משום שמקטיר האימורים בלילה. ואם כן על כרחך עשה מלאכה ביום טוב. דאכתי קשה למאן דאמר הבערה ללאו יצאתה ואין בהקטרה רק איסור לאו כדאיתא ביבמות. ואם כן אין איסור ביום טוב כמו שכתבו תוספות פסחים (דף ה':) בד"ה לחלק יצאתה. אלא ודאי כדעת התוספות: סימן תכג. דין שמחה בזמן הזה בלילה ראשונה של חג: א) הנה בגמרא סוכה (דף מ"ח) והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון. או אינו אלא יום טוב ראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא לילי יו"ט ראשון מרבה אני לילי יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו. עד כאן. ויש לעיין אם גם בזמן הזה. דמצוה רק בכסות נקיי' ויין ישן. יש חילוק בין יום טוב אחרון בין לילה ראשונה. או דילמא רק בזמן שבית המקדש קיים שהמצוה הי' בשלמי שמחה: ב) ונראה דללישנא קמא דפסחים (דף ע"א.) דהא דממעט לילי יום טוב ראשון ומרבה לילי יום טוב אחרון משום דבליל יום טוב ראשון אין לו במה ישמח דבעינן זביחה בשעת שמחה כדעולא א"ר אלעזר. אם כן אין למעט רק לענין חיוב שלמי שמחה. ואם תאמר כיון דמכל מקום ממעט ליל יום טוב ראשון משמחה. איך פסקת לקרא בסכינא חריפא לומר דממעט לחצאין. לא קשיא דהאי אך לא בא למעט רק מה שלמדין מקרא דוהיית שמח. והוה אמינא שקאי גם על ליל יום טוב ראשון על זה קאי אך למעט. והיינו דהוה אמינא אף דבליל יום טוב ראשון ליכא שלמי שמחה כמו שפרש"י בסוכה או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון וזה לשונו ואשמעינן שצריך לזבוח שלמים ערב יום טוב ולא בעינן זביחה בשעת שמחה. על זה קאי אך למעט. אך לענין חיוב כסות נקיה ויין ישן בזמן הזה דמקרא דושמחת בחגיך ילפינן לה. ושם לא כתיב אך חייב גם בלילי יום טוב ראשון כמו בשאר יום טוב וזה ברור: ג) ונראה עוד שגם לרבנן אמר ר' אלעזר דלא בעינן זביחה בשעת שמחה. ופסק רמב"ם כמותם. ולכאורה לדידי' אין לחלק בין שלמי שמחה לשאר שמחות. וכי היכי דממעט לילה ראשון משלמי שמחה. הכי נמי נמעט משאר שמחות. נראה דגם הא לא תברא. והנה בתוספות פסחים שם סד"ה לילי יו"ט האחרון דצריך קרא לרבות לילי יו"ט האחרון. כיון דשמיני רגל בפני עצמו הוא. והוה אמינא לא יהי' מחויב לזבוח שלמי שמחה בשביעי לצורך שמיני כמו שאינו מחויב לזבוח מערב יום טוב לצורך הלילה עד כאן דבריהם. ונראה דזה לרבנן אמר ר' אלעזר. דלא בעינן זביחה בשעת שמחה. מכל מקום אינו מחויב לזבוח מערב יום טוב לצורך הלילה דעדיין