אבני נזר אורח חיים תסג

עוד קשה בהא דמשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוי לכותשן. אם כן שוב לא הוי בעידנא. שאם הי' כאן דם צפור לא הי' המצוה מתקיימת עד שיכתוש: יב) אשר על כן נראה לפי מה שכתבו התוספות פרק קמא דביצה במקריב נדרים ונדבות אף דאסור מלכם ולא לגבוה. מכל מקום אינו לוקה ואינו עובר רק על לאו הבא מכלל עשה ולא אמרינן אהדרי' קרא לאיסורי'. כיון דיש כאן צורך יום טוב והותר משום מתוך וכן שלמים לבית שמאי. רק שהתורה אסרה מקרא דלכם לא הוי רק עשה, ולפי זה יש לומר דהוא הדין מכשירין שאפשר לעשות מערב יו"ט לר' יהודה אף דאסורין מקרא דהוא ולא מכשיריו אינו לוקה. כיון דלר' יהודה הותרו מכשירין. רק משום שאפשר לעשות מערב יום טוב נאסר מקרא דהוא ולא מכשירין אינו אלא בעשה. ודוקא לרבנן דמכשירין אסורין ביום טוב הרי המכשירין לא הי' בכלל ההיתר ודומה לגוזז בפסולי המוקדשין דלוקה, כיון דגלי קרא דגיזה אינו בכלל ההיתר. אבל לר' יהודה דדריש לכם אפילו מכשירין ונאסר על ידי שאפשר מערב יום טוב מקרא דהוא אינו אלא בעשה. דאי אפשר לומר שאינו בכלל ההיתר. שהרי אם לא הי' אפשר מערב יום טוב הי' מותר. מה תאמר מכל מקום עכשיו שאפשר מערב יום טוב אינו בכלל ההיתר. אם כן בשלמים לבית שמאי נמי תאמר דעכשיו שהוא שלמים וכהנים משלחן גבוה זכו. ועיקר העבודה לצורך גבוה אינו בכלל ההיתר. ומכל מקום לא אמרינן הכי אלא משום שאילו הי' חולין הי' מותר חשיב שהוא בכלל ההיתר. הכא נמי הואיל אילו הי' אפשר מערב יום טוב הי' מותר חשיב שהוא בכלל ההיתר ואינו אלא בעשה: יג) והשתא שפיר מקשה דהא בריש ביצה דאם אין לו עפר מוכן לכסות אסור לשחוט חי' ועוף ביום טוב. ואם כן אי מזדמנות לו חיות וצפורים הוי החרישה מכשירי אוכל נפש כדי שיהי' מותר לשחוט. ואף דהי' אפשר להכין מערב יום טוב. מכל מקום אינו בלאו רק בעשה. ומתניתין תני משום שמונה לאוין. ומה שנסתלק הלאו במכשירין הוי היתר. שהרי אפילו אפשר לעשות מערב יום טוב ליכא לאו. ודומה לאוכל נפש עצמו דחשיב היתר משום שאפילו אפשר מערב יום טוב שרי. הכי נמי מכשירין לענין הלאו. וכיון שהיתר הוא נימא בו הואיל: יד) ובהכי ניחא הא דמקשה הש"ס אהא דראויות לכותשן. כתישה ביום טוב מי שרי. ותמוה דכתישה גופה יודחה כמו חרישה. אך לפי מה שכתבתי נכון היטב משום דהוי מכשירי אוכל נפש כדי שיהי' מותר לשחוט. דלולי שהכין עפר הי' אסור לשחוט משום שמבטל עשה דכסוי. והרי אף לאחר שחרש אסור לשחוט שאין לו עפר, שהרי אסור לו לכתוש מחמת עשה דהוא ולא מכשיריו. שהרי הי' אפשר להכין מערב יום טוב. ואם ירצה לכתוש ולעבור בעשה. הרי יכול לשחוט בלא חרישה ולעבור בעשה דכסוי. וכל עצמו של חרישה שהוא מכשיר השחיטה היינו אם לא ירצה לעבור על עשה. ואז אף לאחר חרישה אי אפשר לו לשחוט ולא הוה החרישה מכשירין כלל. ודוקא על החרישה הקשה ר' חסדא לרבה הואיל וחזי דאף שלכתחילה אסור לחרוש. מכל מקום השתא שחרש הוי החרישה מכשירי שחיטה ואינו בלאו רק בעשה. וזה אם לאחר חרישה הוי השחיטה היתר גמור. אבל השתא שלאחר חרישה עדיין בעשה. לא הוי החרישה מכשירין כלל: סימן תיז. שמעתא דטבילת כלים: א) ביצה (דף י"ז:) במשנה חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין. ובגמרא מקשה לרבה דמפרש טעמא דטבילת כלים דאסור לכולי עלמא בשבת לא. משום גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וביום טוב לא. גזירה יום טוב אטו שבת. דאם כן נגזור נמי השקה אטו הטבלה. ומשני אי דאית לי' מים יפים למה לי השקה. אלא דלית לי'. וכיון דלית לי' מיזהר זהיר בהו והוה מילתא דלא שכיחא. [פירש"י מיזהר זהיר בהו. שלא יטמאו וכיון דזהיר בהו הויא להו טומאתו דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן] עיין שם כל הסוגיא: ב) וקשה דהא בית שמאי סבירא להו פרק יוד דמקוואות אין מטבילין מים יפים ברעים וכיון דמי המקוה נמי יפים כמו המים שמשיק. אם כן אית לי' מים יפים ולא מיזהר זהיר בהו. ואף אם תמצא לומר שמי המקוה אינם שלו. מכל מקום כיון שיכול להשיקם בלא הפסד שמי המקוה נמי יפים ולא מקלקלי למימיו. שוב לא מיזהר זהיר בהו. כמו בכלים דאינו זהיר בהם כיון שיכול להטבילם בלא הפסד. והכי נמי בזה. ושמעתי שהאחרונים הקשו זה: ג) ונראה ליישב דלבית שמאי אין צריך כלל לטעמא דשמא יעבירנו. כיון דאית להו אדם נמי אסור לטבול. אף דלא שייך בי' טעמא דשמא יעבירנו. על כרחך הטעם דמחזי כמתקן. וכל הקושיא דכלים אמאי לא. הוא רק לבית הלל דשרי באדם. על כרחך לית להו טעמא דמתקן. ורבא הוא דחדית לקמן סברא דנראה כמיקר. ורבה סבירא לי' דמדשרי באדם על כרחך לא חיישינן לנראה כמתקן. על כן חדית טעמא דשמא יעבירנו אבל לבית שמאי לית להו כלל טעם זה: ד) ועוד נראה דאף אם תמצא לומר דלכולי עלמא אית להו טעם זה דשמא יעבירנו כדמוכח משופר ולולב עיין בהרא"ש. מכל מקום בית שמאי אין צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת אלא דביום טוב גופי' איכא גזירה דשמא יעבירנו כיון דסבירא להו לבית שמאי אין מוציאין את הקטן ואת הלולב לרשות הרבים. דאית להו יש עירוב והוצאה ליום טוב. ולית להו מתוך. אם כן אסור להוציא כלים ולהטביל ואף דהם מכשירי אוכל נפש. הא אפשר להטבילן מערב יום טוב כיון דבנטמאו מערב יום טוב מיירי. דאם נטמאו ביום טוב באמת מותר להטביל כדלקמן בסוגיא. ומכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב לכולי עלמא אסור. ודוקא לבית הלל צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת. משום דאית להו מתוך ואפילו לדעת הפוסקים