אבני נזר אורח חיים תסב

דעל כן פירש רש"י אחרישה לא לילקי. פירוש דמכל מקום אי אפשר להלקותו דיכול לטעון שנתכוין לכך אם יזדמן לו צפור יוכל לשחוט. ולר' חסדא ניחא כיון דעדיין אין לו צפור אסור לעשות מלאכה כיון דמחוסר מעשה. אבל לרבה קשה: ד) והא דפשיטא להגמרא דלענין מלקות מיירי. דלכאורה איך חייב משום מעילה על החמור שהוא קדשי בדק הבית. הלא הוי זה וזה גורם. דשור שהוא קדשים קלים גם כן גורם. דומיא דחדש יותץ דתלי בזה וזה גורם. אף דהתנור כולו איסור. מכל מקום כיון שנשתמש בו בגורם דהיתר גם כן הוי זה וזה גורם. הכי נמי בחרישה שנעשית על ידי שני גורמים. וצריך לומר על פי מה דאמרינן בנדרים (דף ל"ו:) דאף במצוות דלאו ליהנות ניתנו כגון תלמוד תורה. מכל מקום במקום שנוטלין שכר על המקרא אסור ללמדו בחנם דחשיב הנאה מה שאינו נוטל שכר. והכא נמי כיון שהי' צריך לשכור חמור לחרישה. חשיב הנאה מה שאינו נותן שכר. אך לכאורה זה אינו דהא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וגם זה יצטרך ליתן שכר אחר כך להקדש. וצריך לומר דמיירי לענין מלקות בהתראה דקים לי' בדרבה מיני' ופטור מממון ושוב הוה נהנה. ואם כן מוכח דבהתראה לענין מלקות מיירי: ה) ובזה יתיישב פירש"י בקושיית רבה לר' חסדא לדידך האיך אופין מיום טוב לשבת. ופירש"י אלא ודאי משום הואיל אי מקלעי אורחים חזי כולו ליום טוב. ולכאורה אפילו חזי רק פת אחת ליום טוב. הלא קיימא לן כר' שמעון בן אלעזר דאופה תנור מלא ככרות אף על פי שאין צריך אלא לפת אחת. משום שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא אך לפי מה שכתבתי ניחא. דמשום שהפת נאפה יפה חשיב רק מכשירין כיון שאינו נהנה מאותו הפת. וכמו שנתבאר סימן תי"ד אות ב' ובמכשירין הא לא אמרינן הואיל: ו) וכל זה לפלפולא. אך באמת מה שכתבתי לפרש קושיית הש"ס אחרישה לא לחייב. שיטעון שנתכוין לכך הוא דוחק. גם מה שכתבתי דלר' חסדא ניחא דאפילו קן לכך אסור הואיל ומחוסר מעשה. מפורש להיפוך במלחמות דטעמא דר' חסדא רק משום שלא הי' דעתו לכך. ועוד בתוספות מפורש דאפילו במכשירין אמרינן הואיל. שהקשו בטלת כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה: ז) על כן נראה ברורן של דברים דהנה בהא דמנחות אם שמע שטבע תינוק. והעלה מצודה להעלות דגים. והעלה דגים. הא כולי עלמא מודים דחייב. אף אם תאמר זיל בתר מעשיו. ולא פליגו אלא בהעלה דגים ותינוק. ולא שייך בזה הואיל אי מקלעי תינוק במצודה. דחיוב צידה הוא בשעה שמעלה המצודה מים. דכל זמן שלא העלה המצודה עדיין אין הדגים נצודין. וכאשר באו למצודה, כן יכולין לחזור ולצאת משם רק בשעה שמעלה המצודה. דעל כורחין כן הוא שאין הדגים נצודין בבואם למצודה. דאם כן בלאו הכי אין כאן חיוב חטאת שהוא לא צדם. והדגים נצודין ממילא בביאתם אלא אם כן באו למצודה בשעת פריסה ממש כמו שכתבו התוספות שבת (דף י"ז:) בד"ה אין. ואם כן בפורס מצודה ביום מנין יכול לידע זה. אלא ודאי מיירי באופן שכל זמן שהמצודה במים יכולין לברוח. ובהעלאה הוא צודה אותם. הרי דהחיוב הוא בשעת העלאה. וכיון שלא הי' אז תינוק במצודה אין כאן הואיל. ולא דמי להואיל אי מקלעי לי' אורחים. דבשעת אפיי' עדיין אפשר באמת שיבואו אורחים. רק שלבסוף לא באו. רק אם הי' מתכוין לתינוק הי' פטור משום שעשה ברשות. ואנוס הי'. אבל כשלא נתכוין לתינוק חייב: ח) ועל כן סבירא לי' לרבה בפרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק זיל בתר מחשבתו דבמחשבתו לא הי' שיעלה תינוק. ואם לא הי' מעלה תינוק הי' חייב כנ"ל. נמצא לפי דעתו הי' שיעשה מעשה שהוא אסור באמת. והיינו דמדמי לה התם לשחט שני חטאות של ציבור. ואין צריך אלא אחת. ונמצא ראשונה כחושה בבני מעיים. דלפי ידיעתו שלא ידע שהוא טריפה חישב שיעשה איסור. אבל באופה מיום טוב לחול. הרי ידע שאפשר שיקלעו אורחים. ולמעשה דהתירא איכוין. דאף שלא הי' בדעתו שיקלעו. מה בכך. הלא אפילו לא יקלעו היתר הוא משום הואיל ולהתירא איכוין. ולפי זה לר' חסדא דלית לי' הואיל אף אם באו אורחים אחר כך ואגלאי שהי' עתידים לבוא אורחים ויאכלו. מכל מקום למאן דאמר זיל בתר מחשבתו חייב. והכין ברירא דהא מילתא. וזה כוונת התוספות מנחות (דף ס"ד) בד"ה להעלות עיין שם. לאפוקי מספר אחד שלא הבין כוונתם ומהפך ומבלבל בדברים שאין להם שחר: ט) הנה בררנו שיטת התוס' דאף בדחוי אמרינן הואיל, וכשאני לעצמי הי' נראה לי דלא אמרינן הואיל רק באוכל נפש דהיתר. דאין מצוות שמחת יום טוב שיודחה עבורו עשה ולא תעשה אלא דכך עיקר איסור מלאכת יום טוב דוקא כשאינו לצורך אוכל נפש. ועל כן כשיש שום אופן שיהי' מזה צורך אוכל נפש דיום טוב מותר לרבה. אבל לא בדחוי: י) והשתא ניחא היטב הא דמנחות דלרבה אזלינן בתר מחשבתו [וניחא ליישב קושיית התוספות הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה] דלשיטת התוספות צריך לחלק דשאני האופה מיום טוב לחול והאופה יודע דמשכחת לה שיבואו אורחים. והוא דוחק קצת. דאם כן האופה ומבשל מיום טוב לשבת על ידי עירוב תבשילין כיון שאין ההיתר רק משום הואיל. אין היתר רק אם מעלה בדעתו שראוי לאורחים ואם כן הי' צריכין להודיע זה להמון. ולא מצינו זה: יא) על כן נראה לי דהחילוק בין דחוי להיתר. דבדחוי דוקא סבירא לי' לרבה במנחות זיל בתר מחשבתו. והא דמקשה רב חסדא לרבה דנימא הואיל וחזי לכסוי דם צפור. נראה לי ליישב דהנה קשה טובא לפירוש התוספות משום דעשה דכסוי דוחה לא תעשה דיום טוב. דהא אין עשה דוחה לא תעשה. רק היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. ואם תאמר הואיל אם הי' כאן דם צפור, מלבד שקשה הסברא שבשביל זה יודחה הלא תעשה הואיל אם הי' כאן דם צפור הי' מצוה.