אבני נזר אורח חיים תנט

על כרחין דסבירא לי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל. אם כן ליפלגו באבנים על כן הוצרך לפרש דרבנן אסרו הוצאת אבנים. ועל כן לא קשה לרש"י ממוגמר דמקשה לימא מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ועל זה שפיר משני עליך אמר קרא דבר השוה לכל נפש "עליך" דייקא. דכיון דסברת דאמרינן מתוך בהבערה על כרחך סבירא לך דבעינן צורך קצת. ואם כן בעינן שיהי' הצורך ההוא שוה לכל נפש. ומיושב נמי קושיית התוספות מהאופה מיום טוב לחול. דהאופה הרי מסיק התנור קודם. ובהבערה ממה נפשך בלא צורך קצת מחייב: סימן תיא. א) בסוגיא. תני תנא קמי' דר' יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. אמר לי' דאמר לך מני בית שמאי דאי בית הלל כו' הכי נמי נימא מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והקשו בתוספות והא אפילו בית הלל מודו דלוקה דאית להו נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב: ב) ונראה ליישב על דרך פלפול. דהנה התוספות בסוף העמוד הקשו מה צורך איכא בעולת נדבה. והנה צורך מצוה חשיב צורך קצת כמו קטן למולו. אך בעולת נדבה הוקשה להם להתוס' משום דאפשר לעשותו לאחר יום טוב. [אבל אין לחלק משום שהי' אפשר מערב יום טוב. דכמו שאין מחלקין באוכל נפש בין הי' אפשר מערב יום טוב. הוא הדין דלא מחלקין בצורך קצת דהותר משום מתוך] אך יש לומר לפי מה שכתבו בחולין (דף כ"ט:) דשוחט לא מחייב בסימן ראשון שעדיין לא תיקן כלום ולא מחייב רק בגמר שחיטה. ובגמר שחיטה שוב אין באפשרי להמתין דיפסל בשהי' ואם כן איך ילקה. על תחילת לא מחייב דלא תיקן. ועל הסוף לא דאז הותר משום מתוך. כיון דאי אפשר להמתין הוי צורך לעשותו ביום טוב: ג) אך לכאורה זה אינו דכיון דלאחר שחיטת סימן ראשון הותר גמר שחיטה משום מתוך. הרי תיקן בסימן ראשון שיהי' מותר לגמור שחיטתו. דמתחילה לא הי' צורך שיכול להמתין, והי' אסור השחיטה. ועל ידי ששחט סימן ראשון נעשה צורך יום טוב והותר הגמר כנ"ל. הרי תיקן בסימן ראשון וחייב על סימן ראשון: ד) אך יש לדחות דהא ודאי אם לא יגמור השחיטה אגלאי מילתא דתחילה לא הי' שם שחיטה עליו. וכדאמר בש"ס חולין (דף כ"ט.) ומעשה נקיבת קוץ וטריפה בעלמא הי' ולאו מתקן הי'. אך כשיגמור השחיטה יתחייב למפרע על סימן ראשון. ממילא יהי' אסור לגמור השחיטה דגורם חילול יום טוב למפרע. וכיון שאסור לגמור. שוב לא תיקן כלום בסימן ראשון דכל תיקונו הי' שעל ידי זה מותר לגמור שחיטתו. אבל השתא שאסור לגמור לא תיקן כלום בסימן ראשון ואיך ילקה: ה) והשתא ניחא דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. דאם תאמר שיהי' מותר לשחוט משום מתוך. היינו שתחילת שחיטה יהי' מותר מן התורה משום מקלקל. והסוף משום מתוך. אם כן יהי' תיקון בתחילה. וחייב על תחילת שחיטה. ממילא אסור לגמור השחיטה. שאם תתיר לו לגמור גורם חילול למפרע כנ"ל. וכיון שהדין שאסור לגמור ולא הוי מתקן בתחילה. ממילא אינו לוקה דלבסוף הוה צורך היום. ועל בתחילה אינו לוקה כיון שהדין שאסור לגמור ממילא לא תיקן כלום: סימן תיב. א) כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות יום טוב הלכה ב' ג' דבונה ביום טוב לוקה. ובתוספות שבת (דף צ"ה.) דאמרינן מתוך בבונה שהותר במגבן. ואם בנה לצורך יום טוב מותר מדאורייתא משום מתוך. ממילא לרמב"ם דאמרינן מתוך אפילו באין צורך כלל. הרי מלאכת הבנין מותר ביום טוב. ולמה ילקה: ב) ובשבועות (דף ט"ו:) דמקשה דניבעי מנחה חמץ לקידוש מקדש. ומשני מנחה חמץ ליכא כי אם שתי הלחם בעצרת ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב הלכך לא אפשר. וקשה אם נאמר דאינו יכול לקדש רק בעצרת יהי' מצוה שזמנה רק בעצרת ונימא מתוך. ואין לומר דאסור משום לכם ולא לגבוה. דהתינח למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. אבל לאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרים אבל עולת נדבה קריבה ביום טוב מאי איכא למימר: ג) ואפשר לומר דבגמר הבנין איכא משום מכה בפטיש. ומכה בפטיש לא הותרה באוכל נפש. ואכתי קשה למה דקיימא לן כר' יהודה דמכשירין שאי אפשר לעשות בערב יום טוב מותר. נימא מתוך שהותר לצורך מכשירין באוכל נפש הותר נמי לצורך מצוות בנין בית המקדש. דאי אפשר בערב יום טוב כיון דבעינן לקדש בשתי הלחם. ואפשר דלדידן לא קיימא לן כאבא שאול ואסור משום לכם ולא לגבוה. ואבא שאול יש לומר דסבירא לי' כרבנן דמכשירין אסורין ואסור משום מכה בפטיש ודוחק קצת. וקצת ראי' מזה לדעת הרמב"ם דבנה לוקה: ד) ולענין קושיית התוספות דנימא מתוך שהותרה במגבן. נראה לי דרמב"ם סובר דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב. והוא לפי מה שביאר הרב המגיד דעת הרמב"ם פרק ז' מהלכות שבת הלכה ד' וזה לשונו שכל מלאכה שדומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זה אב כמותה. אבל מלאכה הדומה לה במקצת הוא הנקראת תולדה. והמשל בזה הקוצר והבוצר שהם בדמיון גמור כו' אבל בשאין שם אלא קצת דמיון כגון המחתך הירק שאינו דומה לטחינה רק בהעשות מגוף אחד גופים רבים אף על פי שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי ואין החיתוך כן. זו היא תולדה. והיקש זה ניתן לכולן. זה דעת רבינו עד כאן לשונו. ועל כן לא אמרינן מתוך ממגבן שאינו בונה גמור אלא קצת דמיון. לבונה ממש. דבונה ממש לא הותרה: