אבני נזר אורח חיים תנב

ז) ויותר נראה דטעם מילה שלא בזמנה משום דכולהו תשלומי דשמיני שהי' חול ומידי דחול לא עבדינן ביום טוב. ושריפת קדשים טעמא אחרינא על פי שנתבאר סימן ת"ח אות ו' דהבערה חשיב מכשירין ומותר רק משום שאי אפשר מערב יום טוב [ולפי זה הבערה ביום טוב רק דחוי כמו שכתב הטור בסימן תק"ט. וכן משמעות הר"ן שכתב דאוכל נפש הותר משום דאפילו אפשר מערב יום טוב מותר]. ולפי זה אי אפשר שנאמר מתוך במצוה בהי' אפשר לעשות מערב יום טוב. אף שהוא גוף מצוה ולא מכשירין. כיון דאין ההיתר רק מתוך שהותר באוכל נפש. ואין הבערה בגוף אוכל נפש רק במכשירין ואי אפשר שיהי' מותר יותר ממה שהותר בהבערה דאוכל נפש. ועל כן שריפת קדשים דאסור משום הבערה אסור באפשר מערב יום טוב. כגון שנטמא מערב יום טוב ואפילו נטמא ביום טוב. כיון שאפשר לעשות לאחר יום טוב. דמה לי אפשר לעשות קודם יום טוב או אחר כך. ודוקא שוחט עולת נדבה והוצאת המת דשחיטה והוצאה איתנייהו בגוף אוכל נפש. והותרו אפילו אפשר מערב יום טוב. הותרו נמי לצורך מצוה אפילו אפשר לאחר יום טוב. מה שאין כן הבערה דלא משכחת התירא באוכל נפש רק באי אפשר לעשותו רק ביום טוב: ח) ואפילו לשיטת התוספות דמצוה שאין עיקר זמנה ביום טוב. כגון עולת נדבה. לא חשיב צורך היום. והוצרך ליתן טעם בעולת נדבה דחשיב צורך היום שלא יהא שלחנך מלא. מכל מקום יש לומר במת דכתיב קבור תקברנו ביום ההוא. אף דגם בלילה שאחר כך זמנו. דדומה לקדשים דלילה הולך אחר היום. מכל מקום עיקר זמנה ביום וחשיב צורך היום. דאף אם יעשה בלילה שאחר כך יהי' צורך יום. רק דאפשר למלאכה ליעשות בחול. וזה לא יזיק בגוף מצוה ואיתי' בגוף אוכל נפש. מה שאין כן בהבערה. וניחא נמי בשריפת שתי הלחם הבאין בפני עצמן. דאף דצורך יום טוב הם לא דחו יום טוב. כיון דאפשר לשורפן בלילה שאחר כך. והבערה ליתי' רק במכשירין. ולרבנן דסבירא להו מכשירין לעולם אסורין וצריך לומר דהבערה דמי לאוכל נפש מקרא דלא תבערו כבסימן ת"ח אות ו' מירושלמי. הא דאין שורפין קדשים ביום טוב. הוא משום דרבנן הא לית להו מתוך כלל. דאינהו אמרי אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד. ובפרק משילין אוקימנא להא כבית שמאי דלית להו מתוך. דאי בית הלל הא איכא דמשילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת עיין שם. ולהרב המגיד דקיימא לן כרבנן ופסק מתוך. צריך לומר דלית לי' הא דראב"ן דקבורת מת חשיב צורך היום. או יש לומר כתירוץ הב' דחשיב צורך היום שמא יאנס בלילה כנ"ל אות ה'. מה שאין כן בשריפת קדשים דאין קבוע זמן כלל. אלא דאכתי יקשה משתי הלחם דשריפתו במקום אכילתו ואינו אלא ליום ולילה. ואם כן הוי צורך היום. מיהו אם אין לינה פוסלת בפרים הנשרפין משום דלאו בר אכילה. הכי נמי בשתי הלחם כיון דלשריפה הוא ואין קבוע לו זמן כלל. ובזבחים (דף ק"ד:) הוי איבעיא ולא איפשטא. אך יותר נראה דהרב המגיד סבירא לי' הוצאת מת לא חשיב צורך היום כיון דצורך מת הוא. והוא הדין בשתי הלחם וכל שריפת קדשים דצורך גבוה ולא חשיב צורך היום. ואין להאריך בזה יותר: ט) ושיטת הרמב"ן נראה דלא חשיב מצוה צורך היום אלא בדבר שהוא חובת הגוף. כגון לולב וספר תורה דמתניתין או קטן למולו דהוא חובת גוף הקטן. ולא קבורת מת. דחובת מת הוא על האדם ואינו חובת נפש: י) ואחר העיון נראה שהרמב"ן לטעמי' הי' לו הכרח לסברא זו מדאמרינן בביצה (דף ז':) בהא דושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה דאמר ר' יהודה והוא שיש דקר נעוץ מבעוד יום. ופריך והא עביד כתישה וחייב משום טוחן. וקשה הלא טחינה הותרה בדיכת מלח. דאף שצריך שינוי כל דהו. מכל מקום אין שינוי זה מוציאתו מידי מלאכה של תורה כמו שכתב הר"ן ריש אין צדין. וכן קניב סילקא לבשלו בשבת חייב. וביום טוב מותר. דאוכל נפש הוא ואיכא מתוך. ומצוות כסוי יחשב צורך קצת. ועל כורחין משום דחובת דם הוא ולא חובת הגוף [ועוד דהמצוה שלא יהי' דם מגולה כמו שכתב הרמב"ן בפי' התורה בטעם המצוה ועיין שם. וכסהו הרוח אף דלא עביד מצוה כלל פטור. כיון שמכל מקום אין הדם מגולה. ודומה לקבורת מת ושריפת קדשים דרק מצוות סילוק]: יא) אך יש לומר דאין ראי' משם דכתישה בעפר לכסות הדם הוי מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב. ולא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין להחשב המכשירין כגוף אוכל נפש. כמו שכתבו התוס' פרק קמא דכתובות והרא"ש והרשב"א פרק ב' דביצה והרמב"ן שבת (דף קכ"ד:) דלרבנן לא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. והוא הדין לר' יהודה באפשר לעשותם מערב יום טוב. אך קשה על זה מביצה (דף י"א.) מוליכין טבח וסכין אצל בהמה. הא הוי מכשירין שאפשר מערב יום טוב. ואף דהוצאה איתא באוכל נפש. הא לא אמרינן מתוך כהאי גוונא: יב) אך נראה דאינו דומה מכשירין דהוצאה לשאר מכשירין. דמתקן סכין שנפגמה לשחיטה. הרי המלאכה נעשה בגוף הסכין. ובאוכל לא נעשה עתה שום דבר. אלא שאחר כך ישחוט בה. וכן שפוד ותנור. אבל המוציא סכין לשחוט. הרי בגוף הסכין לא נעשה שום תיקון רק שצריך לסכין כאן אצל הבהמה שיהי' מוכן לשחיטה [דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והמלאכה הצורך שיש לו לעושה בהמלאכה]. וכשם שנתקרב הסכין אל הבהמה. כן נתקרבה הבהמה אל הסכין. והרי נעשה התיקון באוכל נפש ממש. כמו שנעשה בחפץ שעשה בו המלאכה. ועל כן חשיב גוף אוכל נפש. ועיין בר"ן פרק קמא דביצה שם וריש פרק אין צדין משמע להדיא מדבריו דהולכת סכין חשיב גוף אוכל נפש. והטעם כמו שכתבנו: יג)והא דאסרינן בביצה (דף י"ח.) טבילת כלים דמפרש רבה גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ומקשה עלה יום טוב לשתרי. וקשה. לרשב"א (דף כ"א.) דגם לרבה במתוך פליגו אלא דמהא לא משמע. ואם כן יש עירוב והוצאה ליום טוב גם לרבה. והא דטבילת כלים ביום טוב אסור. הוא דוקא בכלי שנטמא מערב יום טוב כמבואר שם והי' יכול להטבילו אתמול. והוה להו מכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב. ואם כן