אבני נזר אורח חיים תנא

נראה. הלא מקרא מלא הוא לכם ולא לנכרי. ונראה דהיינו כששלח נכרי אחר חפץ דאית בי' משום דרכי שלום אם לא ישלח לו וכמו שכתבו התוס' שבת (דף י"ט.) הוה אמינא דמותר. וכבר ביארתי דברי התוספות אלו בתשובה סימן שפ"ז בעזר השם. אך דברי הרב המגיד איני יודע ליישבם: סימן תו. א) כתב הרמב"ן בספר תורת האדם הביאו הר"ן פרק קמא דביצה דמת ביום טוב ראשון דיתעסקו בו עממין. אפילו הוצאתו על ידי ישראל אסור. ולא אמרינן בזה מתוך. דאין צורך כלל. ואי משום מצוה. הא אין שורפין קדשים ביום טוב. ועוד דאשר יאכל לכל נפש כתיב. ואין כאן נפש. עד כאן. ואנן לא קיימא לן כן בסימן תקכ"ו אלא דהוצאתו מותר על ידי ישראל משום מתוך. וכדעת האיכא מאן דאמר שבר"ן. והרב בשלחן ערוך סימן תצ"ה כתב לחלק בין שריפת קדשים דאינו מצוה עוברת. וקבורת מת בעשה לקוברו ביום דוקא. ואף שאינו עובר בלאו עד הבוקר. מכל מקום העשה עבר מיד כשהשהו עד הלילה. מה שאין כן שריפת קדשים אין זמנו קבוע עד כאן דבריו. ובמחילת כבודו הרמה והנשאה לפי עניות דעתי הני דברים ליתנייהו. ובספר החינוך מצוה תקל"ז זה לשונו שמצוה לקבור ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו עד כאן לשונו. הרי להדיא דאין עובר על העשה עד שהלינו ועבר על הלאו. ואף דכתיב ביום ההוא. הלא ילפינן במת שם שם מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים. ובקדשים הדין דהלילה הולך אחר היום. וכן בטור ושלחן ערוך לא הוזכר רק דין המלין את מתו שעובר בלא תעשה ולא שמצוה לקוברו ביומו דוקא. וזה ברור: ב) ומכל מקום סבירא להו להפוסקים המתירים כיון דעיקר זמנו ביום חשיב צורך יום טוב משום חביבה מצוה בשעתה. מה שאין כן בשריפת קדשים שאין שום נפקא מינה אם ישרפנו ביו"ט או בחול. ולאו צורך יום טוב הוא כלל. והא דאמרינן במנחות (דף מ"ו:) דשתי הלחם הבאים בפני עצמם תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. וסבירא לי' לר' יוסף דלשריפה אתיין. ומה שאין שורפין אותם לאלתר משום שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואף שחובת היום הוא. וחביבה מצוה בשעתה. יש לומר משום דשריפתו ששייך אל הקרבן דחובת ציבור הוא. ולא של כל יחיד ויחיד. ולאו בכלל אשר יאכל לכל נפש הוא. כנ"ל סימן ת"ד אות ז' וי"ד (ועיין שם שטעם זה נדחה משמעתא דפסחים (דף מ"ז.)]: ג) ועוד אפשר דהיינו דמקשה עלה אביי דהכא דמצוותו בכך לשרפינהו לאלתר. מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכיפורים. ולכאורה למה דקיימא לן שתי הלחם אפייתן מערב יום טוב. אם כן לא דחו שתי הלחם יום טוב. ושוב אין דוחין יום טוב משום לכתחילה. דבמנחות אמרינן דהא דאין ממתינין באברים ופדרים עד שתחשך. משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. שוב דוחין גם משום חביבה מצוה בשעתה. אך להנ"ל יש לומר דקושייתו הוא דמכל מקום משום חיבוב מצוה יחשב צורך היום. דהא חזינן שדוחין יום הכיפורים בשביל זה: ד) שוב ראיתי דמקור הדין דמת ביום טוב ראשון יתעסקו בו ישראל הוא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סוף סימן ג' בשם ראב"ן. והנה בראב"ן (דף ע"ו:) זה לשונו אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין. פר"ח נקטינן קטן למולו ולולב למצוותו וספר תורה לקרות בו. ומשום הכי מייתי עלה בגמרא השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אף על פי שעשה מצוה. ואמר בית שמאי הוא דאסר הוצאה דמצוה. דאי בית הלל הא מתירין הוצאה. דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יום טוב שהוא מצוה. הותרה נמי שלא לצורך אכילה כגון הוצאת קטן כו' שהן נמי מצוה. ושוחט עולת נדבה נמי מצוה הוא ומתוך שהותרה שחיטה לאכילה שהיא מצוה הותרה נמי לשחיטה עולת נדבה שהיא מצוה. אף דלאו לאכילה הוא עד כאן לשון הראב"ן. הנה מפורש בראב"ן דאינו סובר כפי' התוספות דעולת נדבה חשיב צורך היום משום דשלא יהא שלחנך מלא. אלא משום מצוה. ולא סבירא לי' נמי דמצוה חשיב צורך היום. אלא דאדרבא כל אוכל נפש שהתירה התורה הוא משום דמצוה ודו"ק: ה) ועוד מוכח מדבריו דאפילו מצוה שאינה עוברת אמרינן בי' מתוך. דהא עולת נדבה מצוה שאינה עוברת היא. ועל כן קבורת מת נמי אף דלאו מצוה עוברת היא אמרינן בי' מתוך. ואם תמצא לומר דטעמא דראב"ן בעולת נדבה משום דמסתמא הקדישה מערב יום טוב. דאין מקדישין ביום טוב. ואם מאחרה עד אחר הרגל עובר עלי' בעשה [לבד אם הקדישה לאחר תמיד של בין הערבים של ערב יום טוב. עיין תוספות ראש השנה (דף ז' :). ואף בזה יש לדון דמכל מקום מדאורייתא הי' מותר השחיטה והזריקה מערב יום טוב ויעלה וילין האברים עיין פסחים (דף נ"ט.) ר' פפא אמר. ועיין תוספות יבמות (דף ל"ג) בד"ה אלא] ויש לחוש שמא יאנס לאחר יום טוב ולא יוכל להקריבה במועד עד לאחר הרגל ונמצא עובר בעשה [וכמו שפירש"י ביצה (דף כ':) בד"ה שמא ישהה וזה לשונו ושמא כשיבא המועד יארע אונס ונמצא מאחר נדרו] ועל כן חשיב צורך. וכמו שמותר להקריב עולת ראי' לבית הלל מהאי טעמא דשמא יאנס כדאיתא שם. גם לפי זה ניחא במת דשמא יאנס בלילה ולא יוכל לקוברו ועובר בלאו ועשה. אך העיקר דלראב"ן אפילו מצוה שאין קבוע לה זמן כלל אמרינן מתוך: ו) אך קשה לפי זה במילה שלא בזמנה ושריפת קדשים נימא מתוך. ואין לומר משום דשייך ליום שמיני שהוא חול. וכן שריפת קדשים שייך חול שנקרבו בו. דאם כן חלה טמאה תשרף ביום טוב ולפי טעם שני דוקא בעולת נדבה משום עשה דעובר ברגל אחד ניחא. אך לא משמע כן בדבריו. ואולי יש לומר דסבירא לי' כדעת בעל ספר יראים דמילה שלא בזמנה ושריפת קדשים ועולת חול ביום טוב הוה לי' שלשה כתובים הבאים כאחד עיין שם: