אבני נזר אורח חיים תמח

עיקר עיין שם. וכיון דהקרבת ראי' וחגיגה בשמיני משביעי של פסח ילפינן לה. וכיון דשביעי של פסח דעיקר. אינו דוחה. כל שכן שמיני דטפל. אך לכאורה גם זה אינו דמה ששביעי של פסח אינו דוחה הוא משום דתשלומין דראשון ואינו קרבן שזמנו קבוע בשבת ולא משום קולא דקרבן הוא: ה) אך נראה דאפילו הי' לו זמן קבוע בשבת כיון דלאו חובת שעתי'. רק תשלומין דראשון. לא דחי דחובת שעתי' חמור טפי. אבל חובת אתמול אינו דוחה שבת. אבל יום טוב דוחה. ועל כן לבית שמאי דוחה ראי' בשמיני את יו"ט: ו) ומנא אמינא לה. דאיתא בשבת (דף קי"ד.) דחלבי שבת קרבין ביום טוב אבל לא ביום הכיפורים ולא של יום הכיפורים בשבת. ואי אמרת דטעם דאין חלבי שבת קרבין ביום הכיפורים. וגם לא להיפוך. משום דהי' אפשר להקריבו בלא איסור יום הכיפורים או שבת של עכשיו. דהא שבת ויום הכיפורים קדושה אחת הוא. ומטעם זה יותר הי' ראוי שלא להקריב של שבת ביום טוב. והי' ראוי לאוקמי קרא דשבת בשבתו לשבת ביום הכיפורים ולא לשבת ביום טוב. אלא ודאי היינו טעמא משום דכשמקריב האימורים בלילה. חובת היום שנזרקו בו הדם הוא. ועיקר זמנו ביום. דמהאי טעמא מותר להקריב אברים ופדרים בשבת ביום משום חביבה מצוה בשעתא [ועיין ברש"י שבת (דף קל"ג.) בד"ה שאין תלמוד לומר] וכיון דלאו חובת שעתי' אינו דוחה שבת [דקיל כדאיתא ריש פרק תפלת השחר דחובת שעתי' קודם ובסוכה דף נ"ו.] ומכל מקום גלי קרא חלבי שבת קרבין ביום טוב. דאת יום טוב הוא דוחה אף שאינו חובת שעתי': ז) ועל כן שביעי של פסח הי' קרבן ראי' דוחה יום טוב אף דתשלומין דראשון ולאו חובת שעתי'. רק משום שאין זמנו קבוע ביום טוב, ולא משום קולא. ושפיר שמיני של חג דוחה יום טוב. אבל שבת אינו דוחה שלא יהא טפל חמור מן העיקר. שביעי של פסח דאפילו הי' זמנו קבוע לא הי' דוחה כיון דלאו חובת שעתי' וקיל. ותרצה לומר דשמיני שהוא חובת היום. דרגל בפני עצמו הוא. חמור וידחה. על זה אמרינן שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. כיון דמשביעי של פסח ילפינן לה. אי אפשר שיהי' חמור ממנה והוא קל כמו שביעי של פסח. ועל כן אינו דוחה שבת כמו חלבי יום הכיפורים שאין קרבין בשבת מחמת קלות הקרבן שאינו חובת שעתי' כנ"ל. אבל יום טוב הוא דוחה. ואפי' לשיטת התוספות פסחים (דף ע"ו:) דהא דחגיגה וראי' אינו דוחה שבת. לאו משום שיש לו תשלומין. מכל מקום הא דאינו דוחה ראי' את יום טוב לבית שמאי משום דיש לו תשלומין הוא כדאיתא להדיא ביצה (דף כ'.) ושמיני הא קבוע לו זמן. וכמו פסח שני דחשיב קבוע לו זמן מדדוחה שבת ודו"ק היטב: סימן תה. א) יש לעיין בשלמי חגיגה לבית שמאי. ולבית הלל גם עולת ראי'. שמקריבין ביום טוב. אם יכול להקריב גם בשביעי של פסח. או לא. שהרי החילוק שבין שתי הלחם דחובת היום הם ואף על פי כן אסור לאפותם ביום טוב. הוא משום דשתי הלחם יכול לאפותם מערב יום טוב. ואם כן הכא נמי הלא הי' אפשר להקריבם כל ימות הפסח: ב)ונראה דמותר ומשום דחגיגה עיקרו לאכילת אדם וכהא דחגיגה (דף ז'.) נאמרה חגיגה להדיוט. (ושם ח') בית הלל אומרים אכילה ראשונה מן החולין. ועיין שם עוד ברש"י. ומבואר דעיקר מצוות חגיגה לאכילת הדיוט. והא דאין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. הא כתבו התוספות (דף כ"א.) בד"ה נדרים ונדבות משום דעיקר לצורך גבוה הם עושים. והכא אדרבא עיקר לצורך הדיוט מביאים ודומה לפסח שעיקרו לאכילה [ודעת הטורי אבן שיכולים להביא חגיגה [וראי'] בשותפות גם כן. אך רש"י פסחים (דף פ"ט:) בד"ה ועל חגיגתו חולק בזה. ועיין ראב"ד פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה יוד משמע דיוצא ידי חגיגה בשותפות. דהא חגיגת י"ד אינה באה רק כשבני חבורה מרובים ואין החגיגה ביחיד ואף על פי כן יוצא בה ידי חגיגת ט"ו גם כן עיין שם. והיינו משום דבא לאכילה, ודומה לפסח דבאה בשותפות לאכילה ודין עולת ראי' יתבאר לפנינו בעזר השם]: ג) וראי' לזה מדברי הראב"ד הנ"ל דחגיגת ארבעה עשר הואיל ורשות הוא אם התנה עלי' לצאת בה בט"ו משום חגיגת חובה יוצא בה אם שחטה בי"ד. וקשה אם כן איך מקריבין חגיגה בט"ו הא אפשר למיעבדה מערב יום טוב ודומה לשתי הלחם. ואף דלכתחילה ודאי מצוה להקריבה בט"ו. הלא לכתחילה עולת ראי' מצוה להקריבה בט"ו ולא בשאר הרגל ועליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי. ואף על פי כן אי לאו טעמא דשמא יאנס הי' אסור להקריבה ביום טוב. אלא ודאי אין בחגיגה שום איסור משום דעיקרו לאכילה): ד) ובעולת ראי' נראה דתלוי במחלוקת התוספות עם הרשב"א. דהנה בהא דהשוחט עולת נדבה לבית הלל אינו לוקה משום מתוך כתבו התוספות דחשיב צורך קצת. משום שלא יהי' שלחנך מלא כו'. ומה שמכל מקום אסור בעשה דלכם ולא לגבוה. משום דעיקרו לצורך גבוה לבד עושים. ולא לצורכו דלא יהא שלחנך מלא כו' [ולא משום דגזירת הכתוב הוא דלגבוה לא אמרינן מתוך כמו שכתב בשיטה מקובצת לשיטת רש"י]: ה) וראי' לזה מדברי התוספות לקמן (דף י"ט.) שהקשו למה להו לבית הלל קרא דלה' כל דלה' תיפוק להו משום מתוך. והוי שפיר צורך קצת דלא יהי' שלחנך מלא. והקשה מהרש"א דהוה אמינא דאסור מלכם ולא לגבוה. וכמו שכתבו התוס'