אבני נזר אורח חיים תמה

שהתחיל לעסוק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים יגמור כל צרכי שבת. והא דנקיט עיסה שהוא הכנה ראשונה שעושין מערב שבת לשבת שכן תקן עזרא שתהא אשה משכמת ואופה. והלשון משמע כן דקאמר גומר משמע כל צרכי שבת. דאי אעיסה לחודה קאי הוה לי' למימר גומרה. והדבר שקול עד יבא מורה צדק עד כאן לשונו: ד) ביאור דבריו מ"ש והא דנקט עיסה. פירוש בשלמא אם הפירוש אותה עיסה לא נקט תבשיל דקודם שהעמיד הקדירה על אש לא התחיל עוד במלאכת שבת, ולאחר שהעמיד שוב אין מלאכה רק הגסה. ויש לומר דלענין עירוב תבשילין דרבנן הגסה דהיינו קירוב בישול לאו מילתא כמו לענין בישולי עכו"ם דרבנן שהקילו חכמים דקירוב בישול לאו מילתא כמו שכתב הריטב"א עבודה זרה (דף ל"ח:) ולא משכחת לה רק בחתך דק דק לבשלו דעשה מלאכת טחינה. ונקט עיסה דמילתא פסיקא בכל העיסות. אך אם נאמר גומר כל צרכי שבת. מאי שנא עיסה דנקט ושבק תבשיל דמיירי מתניתין. ועל זה תי' הרא"ש משום דאפיה עושין בהשכמה כתקנת עזרא: ה) ובזה הטעם יש להשיב שהרי תקנת עזרא הי' כדי שתהא פת מצוי' לעניים כמבואר שם בבבא קמא סוף מרובה. ופת שאופין על שבת אין אוכלין בערב שבת דודאי מצוה לאפות סמוך לערב כדי שתהא פת חמה בשבת. ומהאי טעמא מותר לאפות ביום טוב סוף דבר זה הטעם נראה לו דחוק. על כן כשכתב הרא"ש והלשון משמע כך מדאמר גומר ולא גומרה מסיים והדבר שקול. והיינו משום דמדנקיט בעיסה ולא בתבשיל משמע קצת להיפוך כנ"ל: ו) אך לפי מה שכתבתי דפת לולי טעמא דלא מלפת ואינו ניכר שהוא לשבת הי' מתיר אף בתבשיל. והנה צריך להבין פת איך מתיר אפיה הא אינו ניכר. וצריך לומר משום דמערב גם בתבשיל ניכר שהכל לשבת. וכן צריך לומר לדעת הר"ן בשיטת רבינו תם. דפת לבד אינו מתיר אפילו אפי'. והיינו משום דאינו ניכר. וקשה מה יועיל אם מערב גם בתבשיל. הלא תבשיל אינו מתיר אפי'. וצריך לומר דעל ידי תבשיל חשיב גם הפת ניכר. וכן כתב בתשובת פני יהושע חלק ב' סימן ט"ו. והנה לפי מה שכתבתי בדעת תוספות ורא"ש דפת לולי שאינו ניכר הי' מתיר גם בישול. ממילא כשמעורב גם בתבשיל שעל ידי התבשיל גם הפת ניכר. שוב פת מתיר גם לבשל. ועל כן יש ליישב הא דנקט עיסה. התחיל בעיסתו. דהנה טעמא דמילתא כיון שהתחיל במלאכה על ידי העירוב תבשילין והיתר של עירוב תבשילין כבר נעשה מעשה על ידו שוב אינו פוסק. ועל כן אם התחיל בבישול עדיין לא נעשה על ידי הפת כלום דבישול הי' מותר על ידי התבשיל לבד. והפת במה שהוא פת לא פעל כלום. ועל כן לא יגמור לאפות רק לבשל לבד. אבל התחיל לאפות שלא הי' על ידי התבשיל רק על ידי הפת והתחיל היתר הפת שמתיר הכל על כן גומר הכל: ז) ובהגהת סמ"ק כתב וצריך ב' מינים בעירובו פת שלם וכזית בשר מבושל. כדאמרינן אין אופין אלא על אפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואם אבד המבושל סומך על האפוי ואם נאבד הפת יעשה כדפי' לעיל [עד כאן לשונו] והיינו להקנות. ומשמע מדבריו שאם נאבד המבושל סומך עם הכל על האפוי ואפילו עם בישול סומך על האפוי. דאם לא כן אף אם נאבד הבישול צריך לעשות עם בישול כדפי' לעיל. עוד משמע מדבריו שאם נאבד האפוי לבד. מדלא קאמר ואם נאבד גם האפוי. נראה דסבירא לי' כמו שכתבתי שאם הניח גם מבשיל הפת מתיר הכל. על כן סומך על הפת עם הכל. אבל אם נאבד הפת צריך לעשות כדפי' לעיל עם הבישול: ח) דעת המאירי כרבינו תם. והוא פירש מילתא דאביי אבל פת לא משום דמידי דמלפת בעינן, כיון דתבשיל מלפת ופת אינו מלפת אין פת מתיר לבשל תבשילין [ולא כפרש"י משום שאינו ניכר] וכל שכן שאין התבשיל מתיר לאפות עד כאן. ולפי שיטתו אפילו עירב בפת לבד מותר לאפות: ט) אמור מעתה ד' שיטות בדבר. שיטת רוב פוסקים דאין צריך רק תבשיל והוא מתיר הכל. ופת לא מעלה ולא מוריד. שיטת רבינו תם דצריך פת ותבשיל. ויש שלשה שיטות לפי שיטתו. שיטת הר"ן תבשיל מתיר בישול. פת מתיר אפי'. והני מילי כשיש עמו תבשיל. ולפי שיטתו נאבד האפוי אסור לאפות. נאבד התבשיל אסור לבשל ומותר לאפות שכבר נעשה היכר שהפת לכבוד שבת. וכן כתב בתשובת פני יהושע [אך הוא היקל עוד יותר שסומך על האפוי לגמרי] שיטת הסמ"ק האפוי מתיר הכל. והני מילי שיש עמו תבשיל. והמבושל אינו מתיר רק הבישול. ולפי שיטתו נאבד האפוי אינו אופה. נאבד המבושל והאפוי קיים מותר אף לבשל. שיטת המאירי האפוי מתיר האפוי אפילו בלא תבשיל. המבושל מתיר רק הבישול. ולפי שיטתו נאבד האפוי אינו אופה. נאבד המבושל אינו מבשל: י) וברמ"א שם יש מצריכין לכתחילה פת כביצה (או"ז בשם ירושלמי) בירושלמי שלפנינו ליתא. אך המרדכי והאור זרוע והרוקח כולם העתיקו הירושלמי. בודאי חסר בירושלמי שלפנינו ועיין שירי קרבן ומראה פנים. ובאות ז' הביאנו דברי הגהות סמ"ק שצריך שיהי' פת שלם: יא)בגמרא (דף ט"ז:) תבשיל זה אפי' כבוש שלוק כו' במגן אברהם שם סק"ג מחלק בין מליח לכבוש. ובחכם צבי חולק דאין חילוק בין מלוח לכבוש. ולרמב"ם דסבירא לי' בכבוש מערבין הוא הדין במליח. ורמב"ם לא גריס דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים רק דגים קטנים לחוד. ולא גריס מלוחים. ובמחילת כבודו אשתמיטתי' דברי רמב"ם פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז דמבואר להדיא דגריס מלוחים. מכל מקום בעיקר הסברא דברי החכם צבי נכונים דמליח לא גרע על כל פנים מכבוש. וראי' דמליח קובע למעשרות ולא כבוש כמבואר ברמב"ם פרק ג' מהלכות מעשר הלכה ג' ובכסף משנה שם ואם כן קל וחומר מה כבוש בחומץ שאינו קובע למעשרות יוצאין משום עירוב תבשילין מלוח שקובע למעשרות אינו דין שיוצאין בו משום עירוב תבשילין: