אבני נזר אורח חיים מד

חלין הגירושין. וכן ביד דעבד. דעבד יכול לקבל גט מרבו של עבד אחר. רק מיד רבו שלו לא יועיל משום דלא נפיק מרשות רבו. וכיון דבעצם יש לו יד. רק רשות רבו מעכב. ועל ידי הגט הרי סר רשות רבו. וכן בקומץ מנחת העומר דבעצם מנחה כשירה היא רק איסור חדש מעכב. והרי על ידי הקטרה יוסר איסור חדש. והכא נמי בנידון דידן הרי דם בעצם הוא משקה. רק משום קדושתו אינו נשפך כמים. והרי אם נטמא יפסול וישפוך כמים וישאר משקה בעצם. ונאמר באים כאחד ויטמא ויפסול. אך זה אינו דהא מן התורה הציץ מרצה ומותר לזרקו בטומאה. ואף לאחר שיטמא לא יהי' נשפך כמים. ועל כן אינו מקבל טומאה. אבל אינו על מצחו או נשבר הציץ שפיר מקבל טומאה מן התורה. ובזה יש ליתן טעם מה שדם קדשים מקבל טומאה מדרבנן. דכיון דחכמים תקנו שלא יזרקו דם [קרבן יחיד] שנטמא על ידי ריצוי ציץ שוב מקבל טומאה מדרבנן משום באים כאחד: י) ובזה יש ליישב סתירת דברי תוס' פסחים (שבדף י"ז:) כתבו דמשקי בי מטבחיא יותר יש לטהר בדם דדם קדשים לא איתקש למים. (ובדף ט"ז:) בדם שנטמא וזרקו דמוקי לה מדרבנן ודלא כר' יוסי בן יועזר. כתבו דהוה מצי למימר מדאורייתא וכמאן דאמר טומאת משקין דאורייתא. הנה דסבירא להו דם קדשים אף שאינו מכשיר דלא איתקש למים מכל מקום מטמא מדאורייתא. ודבריהם סותרים זה את זה. וכבר הקשה כן ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס והניח בצ"ע. ולפי מה שכתבתי יש לומר דתוס' לית להו סברא דבאין כאחד. אך סבירא להו כיון דחכמים תקנו שלא לזרוק וישפך לאמה שוב חשיב נשפך כמים גם מן התורה. דכהאי גוונא בכל הסוגיא שם דכיון דאסור מדרבנן שוב מותר לטמא גם מן התורה. דאזיל לאיבוד. אף דמן התורה טהור. דמכל מקום אזיל לאיבוד. יהי' מן התורה או מדרבנן. והכא נמי סוף סוף נשפך כמים. ועל כן ניחא דברי תוס' ריש פרק דם חטאת דחשיב אינו ראוי לזריקה מן התורה. ועל כן התם (בדף ט"ז:) דמוקי לה דלא כר' יוסי בן יועזר דמשקי בי מטבחיא גזרו עליהם טומאה ואסור לזורקו ונשפך כמים. שוב מקבל טומאה גם מן התורה. מה שאין כן לקמן (בדף י"ז:) דקאי למאן דאמר משקי בי מטבחיא לא גזרו עליהם. וכיון דמן התורה אין מקבל טומאה ומותר לזורקו. גם חכמים לא גזרו עליהם ונשאר אינו נשפך כמים: יא) ולפי האמור יש לומר דמה דזריקת דם חשיב אכילת מזבח אף דדם לאו אוכל הוא. היינו משום דמשקה הוא ושתי' בכלל אכילה. אך זה דוקא במחשב לזרוק מחר דאז נפסל הדם בשקיעת החמה. ונשפך כמים ומשקה הוא. על כן כשחישב לזרקו על גבי מזבח הרי חישב להשקות ושתי' בכלל אכילה. הוי פיגול. אבל זריקה בכשרות דאינו נשפך כמים ולאו משקה הוא ליתא בכלל אכילה כלל: יא) ובערכין (דף י"א) תנו רבנן שיר מעכב את הקרבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מעכב. והקשו בתוס' הא שיר אינו אלא על היין וניסוך גופי' אינו מעכב הקרבן דאדם מביא זבחו היום ונסכים לאחר כמה ימים. ותירצו דשיר מעכב הניסוך. וקשה לי שהרי אם מביא נסכיו לאחר זמן אינו טעון שירה. ועל כרחך לומר דמכל מקום במקום שמחויב מעכב. ועל כן כשמביא עם הזבח שמחויב מעכב. ואם כן הי' יכולין לומר שמעכב הקרבן. כיון דנסכים הבאין בפני עצמו אין טעונין שירה דאאכילה ושתי' אמרינן שירה. והרי חיוב שיר גם על הקרבן. וכשאינו אומר שיר מעכב גם גוף הקרבן. ואין ראי' ממביא נסכו לאחר זמן. דאם כן אינו מחויב בשיר. אבל במביא עם הזבח דמחויב בשיר יש לומר דמעכב. אך להנ"ל דאין חיוב על הזריקה רק על הקטרה. והקטרה גופה לא מעכבה כפרה. שוב לא לא שייך לומר דהשיר יעכב הקרבן. וגם זה ראי' דאין השיר קאי על הזריקה: יג) ועוד נראה פשוט דאין השיר קאי על הזריקה שהרי דם לאו אוכל הוא אלא דשתי' בכלל אכילה כמו שכתבו התוס' שבועות (דף כ"ג.) בשם הירושלמי. ואם כן אף אם אאכילה ושתי' אמרינן שירה. אי אפשר שהזריקה היא האכילה. שזריקה שתי' נקרא. ומחשבת פיגול דמהניא בזריקה משום דשתי' בכלל אכילה. והא איין דשתי' לבד לא אמרינן שירה אף דשתי' בכלל אכילה רק בצירוף אכילה ממש. ועל כרחך רק אאברים ויין קאי השירה: יד) ונכבדי כמר דוד נ"י הראני שכן משמע להדיא במנחות (דף כ'.) בהא דמקשה אימא לבונה ואייתי דם דאיכא נסכים. נסכים בהדי אימורין הוא דאתי מאי טעמא אכילה ושתי' אדרבא כפרה ושמחה אלא כו' [ועיין שם פרש"י]. הנה להדיא דאימורין הם הנקראים אכילה ולא דם. ואם כן גבי שיר דאמרינן על אכילה ושתי' הכוונה על אימורין ולא על דם וכמ"ש:. סימן כג א) יש לעיין לפי מה שביארנו אם יקטיר האברים בלילה שוב לא יכול לומר שירה דעל יין לבד אינו יכולין לומר שירה ובלילה אין שירה דמה כפרה ביום ואם כן קשה הא דאמר ר' שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אברים ופדרים כשרים כל הלילה ולא המתינה להם תורה עד שתחשך. הא יש לומר משום מצות שירה התירה תורה. ויש לומר דהא ודאי אף נתאחר הקטרה עד סמוך לערב שאין פנאי לומר שירה אף על פי כן מותר להקטיר. והעיקר נראה דאין חיוב להביא עצמו לידי חיוב שירה. ובתוס' ראש השנה (דף ל') דלכתחילה יש להביא עם הזבח כדי שיוכל לומר שירה עיין שם. אבל אין חיוב. ואם כן אי אפשר שידחה שבת. ועל כרחך משום חביבה מצוה בשעתה. ואף דהקטר כשר כל הלילה. היינו שאין האברים נפסלים בשקיעת החמה. אבל מכל מקום חיוב גמור להקטירם ביום. דהא כתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני בין הערבים. והאי תעשה קאי גם אהקטרה. שהרי ביומא (דף ל"ג:) דאברים נאמר בהם בוקר אחד. אך דמכל מקום הואיל ואינו חובת ציבור בעצמותם שיקטירם תמיד ביום. שהרי אם נאבדו אין חייבים באחריותם רק חובת האברים. והאברים מצוותם גם בלילה. הוה אמינא שאינו דוחה שבת. לולא שגילתה תורה עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דמשום החיוב לכתתילה דוחה שבת. אבל משום שירה אי אפשר שידחה שבת, כיון שאין חיוב להביא עצמו לחיוב שירה: ב) ובמ"ש דחיוב גמור להקטיר האברים ביום משום דכתיב את הכבש האחד תעשה וכו' והאי תעשה אהקטרת האברים נמי קאי. ממילא נשמע