אבני נזר אורח חיים מג

ולא המנחה בשביל היין. והאי לחודא קאי והאי לחודא קאי. ולא חשיב אכילה ושתי' יחד לומר עליהם שירה ודוקא גוף הקרבן מצטרף אל היין משום דהיין בא בשביל הקרבן ואם כן מהאי טעמא יש לומר דאין הקטר אברים מצטרף דאין היין בא בשביל ההקטרה. שאם נאבדו האברים לאחר זריקת המזבח כשר ומביא נסכים: ב) אך יש להביא ראי' מהא (דבדף י"א.) תנו רבנן השיר מעכב את הקרבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מעכב. מאי טעמא דר' מאיר דכתיב ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו ולכפר על בני ישראל מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ורבנן מה כפרה ביום אף שירה ביום. וקשה למה דקיימא לן נסכים הבאים בפני עצמן אין טעונין שירה. דאאכילה ושתי' דוקא אמרי' ואי אמרת אכילה היינו זריקה. הא לילה לאו זמן זריקה. ומה סלקא דעתך לומר שירה בלילה. ואין לומר דמכל מקום אם נזרק הדם בסוף היום הוה אמינא לומר שירה בלילה. ליתא דבתוס' (סוף פרק ב' דמגילה) והר"ן בפ' ערבי פסחים מבואר דלר' אלעזר בן עזרי' שאין הפסח ומצה בזמן הזה נאכלין אלא עד חצות. אף ההלל שאחריו אינו נאמר רק עד חצות. ומשום שנאמר על הפסח ומצה. אם כן הוא הדין דשירה שעל הזריקה דאינו רק בזמן זריקה. ומה צריך קרא. אלא ודאי גם הקטרה חשיבה אכילה. והרי הקטרה כשירה כל הלילה. ועל כן הוה מינא שאומרים שירה בלילה על האברים והיין. על כן גלי קרא דמה כפרה ביום אף שירה ביום דלילה לאו זמן שירה. וצריך לחלק בין מנחה דאינו מצטרף עם היין. בין אברים שהם גוף הזבח שהיין בא עליו. ואף שאינו בא על ההקטר. מכל מקום כיון שבא על הזבח שהאברים הם ממנו שפיר מצטרפים האברים ליין לענין שירה: ג) ואכתי פש גבן לבאר אם הקטר אברים לבד היא הנקרא אכילה לענין שירה או גם זריקת הדם נקרא אכילה: ד) והנה בתוס' פסחים (דף ס"ד.) בהא שהלוים קראו ההלל בשחיטת הפסחים. הקשו הא אין אומרים שירה אלא על היין. ואור"י דה"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלקים ואנשים דריש לי' ועיקר שתי' ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דהכי נמי לגבוה בשעת הקרבה קאמר דאין אומר שירה אלא על היין. אבל שלא בשעת הקרבה הי' אומרים שירה בכמה דוכתי עד כאן לשונם *). הנה דשחיטת הפסח וזריקת דמו מקרי שלא בשעת אכילה. שהרי השיר בשעת שחיטה וזריקה כמפורש במשנה. דאחר ששנה סדר שחיטה וזריקה תנא קראו את ההלל. הנה דזריקת דם לא נקרא אכילה לענין שירה: ה) והא דלענין פיגול נקרא אכילה נראה ליישב. דהנה פסחים (דף ט"ז.) מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים. הנשפך כמים מכשיר. שאינו נשפך כמים אינו מכשיר דלא חשיב משקה. ונראה פשוט דהוא הדין דלא חשיב משקה לקבל טומאה. דהכלל דכל דלא חשיב משקה לענין הכשר לא חשיב משקה לקבל טומאה. ואפילו לדברי ראב"ד דמי פירות מקבלין טומאה. היינו שמקבל טומאת אוכלין כמו הפרי עצמו. וכן דעת הר"ש פ"ב דמכשירין משנה ג'. דמי פירות שנגעו במים הוכשרו לקבל טומאה. אבל דם שאינו אוכל כלל. וכיון שדם קדשים אינו משקה גם כן. שוב אינו מקבל טומאה כלל. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ל"ו) דדם קדשים אינו מקבל טומאה דנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה. שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה. וכן דעת התוס' פסחים (דף י"ז:) ד"ה דם ועיין מ"ש בזה לקמן (אות ט'): ו) והנה בפסחים שם מקשה למאן דאמר משקה בי מטבחיא דכן אף לטמא טומאת עצמו דמן התורה אין שום משקה מקבל טומאה כלל. ועל משקה בי מטבחיא לא גזרו. מהא דדם שנטמא במזיד לא הורצה. ומהא דציץ מרצה על טומאת הדם. ומשני מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר. דמדרבנן גזרו על מטבחיא גם כן. והנה תמוה להנ"ל דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל. דהתינח מים אבל דם קדשים הא אינו מקבל טומאה משום שאינו משקה היכי משכחת לה דם שנטמא. וצריך לומר שמדרבנן גזרו טומאה עלה ועיין שם בכ"מ: ז) איברא דקשה לי טובא מהא דסוף פרק דם חטאת. דנטמא הדם והוזה על בגד אינו טעון כיבוס. והקשו בתוס' והא מן התורה בר זריקה הוא על ידי ריצוי ציץ. ותי' באין הציץ על מצחו דאינה מרצה. וקשה אכתי חזי מן התורה לזריקה. דמן התורה אין דם קדשים מקבל טומאה כלל: ח) אשר על כן נראה לי דהא דדם קדשים אינו מקבל טומאה. היינו דם כשר הראוי לזריקה. דזה אינו נשפך כמים. אבל לאחר שנפסל ואינו ראוי לזריקה. והדין ישפך לאמה. שוב הרי הוא נשפך כמים ומקבל טומאה: ט) והנה בכמה מקומות אמרינן באים כאחד כגון גבי גיטה וחצירה. ובקומץ מנחת העומר הקרב אף שאינו ממשקה ישראל דאכתי אסור משום חדש. וכתב הרשב"א משום דבא כאחד. ועוד בכמה מקומות. ובכמה מקומות לא אמרינן כן. והכלל אצלי דבמקום שחל בעצם רק משום דבר המעכבו אי אפשר לחול. וכיון שעל ידי חלות הדבר יוסר המעכב. חל הדבר. ועל כן בחצר האשה שבעצם החצר הוא שלה. רק ע"י האישות הוא שלו לפירות וכיון שבגירושין הוסר האישות