אבני נזר אורח חיים תלח

ישראל שנעקרו ממקומם ועדיין לא הגיעו לירושלים פרש"י שנעקרו ממקומם לעלות לרגל לעשות פסחיהם עדיין לא הגיעו. מפורש שבזמן המקדש הי' גליות עוד שם עמוד ב' מעשה בר"ג שהי' יושב ע"ג מעלה בהר הבית כו' וכתב לאחנא בני גלוותא דבבל ולשאר כל גלוותא דבני ישראל. ובוודאי הי' צריכין לעשות שני ימים טובים של גליות והרי אפילו בארץ ישראל היכי דלא מטו שלוחין עבדי תרי יומי. ואף שרש"י פסחים (דף מ"ז.) בהא דלחם הפנים נאכל לאחד עשר בשחל שני ימים טובים של ראש השנה קודם שבת. ופרש"י דנקט ראש השנה ולא של גליות דבזמן לחם הפנים לא הי' שני ימים טובים של גליות. אך כוונתו פשוטה דבירושלים לא הי'. ומה שתלה רש"י בזמן לחם הפנים ובצל"ח תמה על רש"י בזה. פירש בחתם סופר חלק יורה דעה סימן רנ"ב דבזמן שאין בית המקדש משכחת לה שרוב חכמי ישראל בחוץ לארץ ולא הניחו כמותם בארץ ישראל ומקדשין החדשים רחוק מירושלים והי' צריכין לעשות שני ימים ראש השנה [וכתב שם שהצל"ח הודה לו בזה] אבל בזמן המקדש לעולם הי' סנהדרין קרובים לירושלים עד כאן. הנה שרק בירושלים שהי' קרוב לבית דין לעולם לא הי' עושין שני ימים. אבל הרחוקים כל שכן בני הגליות הי' עושין אף בזמן המקדש שני ימים: כז) ואם כן צריך עיון בש"ס ריש לולב וערבה בלולב שאינו דוחה שבת בזמן שאין בית המקדש קיים משום דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא. וכיון דלדידן בני חוץ לארץ לא דחי לדידהו בני ארץ ישראל נמי לא דחי. אך בזמן שבית המקדש קיים דוחה שבת משום דבקיאין בקביעא דירחא. וכיון שגם בזמן המקדש הי' גליות ולא בקיאין בקביעא דירחא גם לבני ארץ ישראל לא ידחה: כח) וצריך לומר דבזמן המקדש שהי' ישראל שרויין על אדמתן ורוב ישראל הי' בארץ ישראל לא הי' משגיחין בבני חוץ לארץ שיבטלו לולב בשבת משום שהם אינם נוטלים. וגדולה מזה בהוריות (דף ג'.) בענין רוב קהל אזלינן בתר רוב שבארץ ישראל דבני חוץ לארץ לא אקרי קהל על כן אין משגיחין על בני חוץ לארץ. אך זה בזמן שבית המקדש קיים ושכינה במקומה ועיקר ישראל הי' בארץ ישראל. אבל בזמן הגלות גלו לאדום שכינה עמהם. בהא הוא דאמרינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי: כט) קיצור הדבר לדינא. אף למה דקיימא לן בני ארץ ישראל עושים שני ימים ר"ה. מכל מקום לענין זה שראש השנה הותקנה על הרחוקים לעשות שני ימים בתורת ודאי הרי"ף והרמב"ן יחידאי נגד רב האי ור"ח ורמב"ם ורשב"א ותוספות ורא"ש שהסכימו לגירסת ר"ח. דלדידהו אין טעם שני ימים רק משום דבזמן ראי' הי' עושין שני ימים. ולעולם אם באמת באו עדים קודם המנחה השני חול. ואם באו לאחר המנחה לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי לר"ח השני חול. ולרש"י ורי"ף השני קודש: ל) ויש להעיר במחלוקת רמב"ם וראב"ד במערב לשני ימים טובים של ראש השנה דלרמב"ם ורשב"א אין צריך שיהי' עירובו קיים בין השמשות של יום שני דודאי קדושה אחת, אך שם ממה נפשך אם באו עדים קודם מנחה היינו חול ואין צריך עירוב.ואם באו לאחר המנחה אי נתעבר החודש קדושה אחת הם. ובחי' הארכתי בעזר השם במחלוקת הרמב"ם והראב"ד ופה אשים שביתת קולמסי: לא) ולענין הקושיא שהקשיתי אהא דאסור למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה לפיר"ח דאין שני ימים ראש השנה אלא אם כן נתעבר החודש. אם כן מה חומר ביום שני של ראש השנה מיום שני של שאר מועדות. וישבתי על פי או"ה. וכעת עלה בדעתי עוד קצת ישוב על פי שיטת ר"ח בכורות (דף כ':) דקיימא לן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. יש לחלק דבשל גליות יש רוב שאין ניסן ואלול מעוברין רק שהחמירו במועדות על כן הקילו בקצת דברים. אבל בשל ראש השנה שאם נתעבר החודש גם יום ראשון קודש ויום א' ממה נפשך קודש. נמצא הספק הוא לאחר שעבר יום א' אם נפסק קדושת ראש השנה אי נמשך קדושת ראש השנה עד לאחר יום שני. נמצא הרוב שאין אלול מעובר להוציא מחזקת איסור שהי' ביום א' [אבל של גליות אם יום ראשון קודש השני חול ואין הרוב להוציא מחזקת איסור שהי' בראשון. שאם תאמר שהראשון קודש. הרי שני ודאי חול] על כן אמרינן סמוך מיעוט אלול מעובר לחזקת איסור והוה פלגא ופלגא ומדינא אסור על כן לא הקילו: לב) ומה שכתב כבוד תורתו שליט"א שהגמרא רצה ליישב גם אליבא דנהרדעי ואמימר. הנה מבואר הדוחק שיש בזה לאוקמי לסוגיא דלא כהלכתא וכל כי האי הוה לי' לש"ס לומר הניחא לרבא אלא לנהרדעי ואמימר מאי איכא למימר. ותירוץ כזה ידעתי בעצמי לומר דהגמרא אליבא דרבה דאמר הא לן הא להו אך שלא נתחוור לי כנ"ל: לג) ולבי אומר לי דרש"י שהי' לפניו הגירסא שאם באו עדים הוה דחיק ומוקי אנפשי' לומר סוגיא דראש השנה אליבא דרבה. ולאחר שנתוודע לו גירסת הר"ח חזר בו מגירסתו. ועל כן כתב בענין זמן ביום טוב שני של ראש השנה כשיטת ר"ח דכל קדושת יום טוב של ראש השנה רק אם לא קידשו הראשון. והרי לענין זמן ביום טוב שני של ר"ה קיימא לן דאומרים והוא כשיטת ר"ת מיהו זה אינו ראי' כל כך דיש לומר דאומרים זמן בשני כמו שאומרים קידוש היום בשני: ידידו הנאמן באהבתו הק' אברהם. סימן שצו. בדין ביצה ואפרוח ועגל שנולדו ביו"ט: א) הנה בסוגיות אלו רבו הקושיות והדקדוקים א' מה שכתב בעל המאור (בדף ו.) בשמעתא דאפרוח שנולד ביום טוב דרב מודה בעגל שנולד ביום טוב דמותר משום דאיכא תרתי שמוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה. ולכאורה תמוה מאד כאשר הרעיש עליו הרמב"ן וכתב שדברי הבאי ושלא לצורך הן דלעולם רב לית לי' מתיר עצמו בשחיטה כלל כפשטא דשמעתא וטעמא דביצה במתניתין לרב משום הכנה דרבה וכדאמר בשמעתא דשבת ויום טוב (דף ד'.)