אבני נזר אורח חיים תלה

במה שהכלים העליונים מתגפרים ונצבעים ואין איסור רק אם הכלי עושה מלאכה ולא במה שנעשה בו מלאכה. ואם כן אין איסור זה מעין מלאכה רק איסור גרידא ושפיר נוכל לאסור אפילו לצורך המועד כמו שאסרו משקין שזבו ביום טוב אף שהוא אוכל נפש משום שהאיסור אינו מעין מלאכה. כן ברפואה לצורך המועד. אך ר' עקיבא בא ולימד כיון דאיסור גם במרפא אחרים והוא מעין מלאכה [כהא לדחוק כריסו של תינוק] וזה אין לאסור במועד לצורך המועד. ואין מחלקין איסור רפואה לומר שמרפא מותר ומתרפא אסור. ע"כ כיון שהוא דרבנן ואזלינן לקולא הכל מותר עיין ריש פרק ר' עקיבא. כן יש ליישב התוספתא: ו) שוב נתיישבתי דבחול המועד כשעישה לצורך המועד לא שייך לגזור אטו שבת ויום טוב. כי ידוע כל המלאכות [לבד ממלאכת אומן וטרחה יתירה] מותרין לצורך המועד ובשבת ויום טוב אסורין והיינו טעמא דכלי שנטמא ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב אף לרבה דאמר הטעם שמא יעבירנו דבהא ליכא למיגזר אטו שבת. דהכל יודעין מכשירין שאי אפשר לעשות מערב יום טוב מותר ביום טוב ולא בשבת. והכי נמי בחול המועד כשהוא לצורך המועד. ובאמירה לנכרי שפיר יש לגזור בחול המועד אטו שבת. שאם יהי' מותר בחול המועד על ידי גוי מה שאסור לעשות לישראל בעצמו יתירו גם בשבת כן. וכן גבי פירות הנושרין דבעצמותן אין שום איסור רק משום שהקשירה אסור בשבת. וגם ביום טוב הקשירה אסור. ואם יתירו ביום טוב יתירו גם בשבת. אבל ברפואה לצורך המועד דגזירה דשחיקת סמנים לא שייך בהו אטו שבת לא שייך לגזור בזה כנ"ל: ז) והנה כבוד תורתו שליט"א כתב ליישב קושיא זו דאפשר שהי' דברים אלו צריכין שימור באכילה ושתי' ושינה כעין מי קארלסבאד והי' מבטלין שמחת יום טוב ועל כן אסרו להם הראשונים. ודברי טעם הן. אך שדן באפשר. ומאחר שכבוד תורתו פתח לן פתחא לדון באפשר. אף אני יכול לומר דאפשר שדברים אלו לא הי' מראים רפואתם תיכף בשעת השתי'. רק אחר כך כעין מי מארינבאד שבשעת שתייתן יחלו יותר מחמת הנערווין. אך אחר כך כשיניחו הנערווין אז נראה הרפואה והי' שתיית דברים אלו שלא לצורך המועד ואסרו הראשונים. ור' עקיבא לימד דמכל מקום משום רפואה מותר כעין שהתירו משום פסידא אף שלא לצורך המועד. וזה אסור ביום טוב. וגם לשון השלחן ערוך יכול להתפרש כל רפואה מותר במועד אף שאינו לצורך המועד: ח) אשר יישב כבוד תורתו שליט"א מה שהשגתי על הרב מלאדי ז"ל שתירץ דברי הר"ן משום דאכילה ושתי' אי אפשר על ידי נכרי ודומה לגונח בתירוץ הא' של הר"ן פרק חבית. והקשיתי הלא הנכרי יכול לשפוך לתוך גרונו. וכתב כבוד תורתו דמכל מקום הרפואה על ידי בליעה וזה עושה בעצמו עד כאן דבריו. הלא הקושיא על הר"ן בהא דחושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ [שכתב שאם הי' חולה גמור הי' מותר] ושם בגמרא שאין איסור במגמע ובולע רק במגמע ופולט. נמצא שבמה שהוא בגרונו לבד נעשה הרפואה. ודקדקתי בדבריי שבתחילה כתבתי באכילה שיתחוב לבית הבליעה ובשתי' כתבתי שישפוך לתוך גרונו. וכוונתי הי' לזה: ט) ואשר הקשיתי בהא דאסור למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה. דמה חילוק בין יום טוב שני של ראש השנה ליום טוב שני של גליות כיון שכל החשש בנתעבר החודש ואם נתעבר גם יום טוב שני של סוכות ושמיני עצרת קודש מדאורייתא. ותירץ כת"ר שליט"א על פי דברי רמב"ן בפירוש דברי רי"ף פרק קמא דביצה שלא משום ספק הי' נוהגין בהן בתחילה רק בודאי וכיון דקיימא לן כרי"ף וסייעתו. אם כן חילוק יום טוב שני של ראש השנה משל גליות. מה שכתב לרמב"ן דבריו נכונים. אך מה שכתב כבוד תורתו שליט"א שכן דעת רוב הפוסקים שפוסקים שבארץ ישראל הי' עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. אינו נראה בעיני כי הרמב"ן כתב כן ליישב ראיית הרי"ף מרבא ואנן קיימא לן כרי"ף. אבל לא מראייתו. רק משום דכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד הי' עושים בזמן שהי' מקדשים על פי הראי' שני ימים ממילא גם עתה מחוייבים לעשות שני ימים כמו בני חוץ לארץ בכל המועדות. וכן מפורש ברשב"א שהסכים עם הרז"ה ורבינו אפרים שדחו ראיית הרי"ף. ולהלכה למעשה הסכים עם הרי"ף מטעם זה. וכן כתב ריטב"א פרק לולב וערבה (דף מ"ג.) דיבור המתחיל ופריך אינהו. וכן מפורש ברמב"ם פרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה ז' ח' ולא הזכיר כלל שם שראש השנה הי' קדושה אחת שבזה נתלה הרמב"ן לומר שמטעם ודאי. רק בעבור שבזמן שהי' מקדשין על פי ראי' לעולם הי' צריכין לעשות שני ימים. ועל כן התקינו שגם בזמן הזה שקובעין על פי החשבון יעשו שני ימים. והוא כדברי הרשב"א. וגם הרמב"ן כתב טעם זה בסוף דבריו. וכתב שזה כוונת רב האי שכתב אל תשנו ממנהג אבותיכם.. רק טעם ראשון כתב ליישב ראיית הרי"ף. וכן הרא"ש כותב להדיא זה הטעם משום דאז הי' אסורה גם עכשיו צריך לנהוג כמנהג אבות. [אך ראיית רא"ש לזה מרבא צריך עיון אצלי] וטעם רמב"ן שכתב שלא מפני ספק כו' דעת יחידית היא: י) וגוף סברת הרמב"ן שלא מפני ספק הי' נוהגין בהם בתחילה כו' גמגם הוא עצמו עלי' במה שכתב וה"ר אפרים תלמודו סובר שלא הותקנה כו' אלא צריכין לעשות שני ימים מספק ולנהוג בהם קדושה אחת מספק. ומה שכתב הרמב"ן ואם כדבריו ביצה מותרת ומניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה שכבר בטלה תקנתם. של ראשונים ושל ר' יוחנן בן זכאי בימי הלל בנו של ר' יהודה הנשיא ובית דינו שתקנו למנות על פי החשבון. וכיון שכן רבינא ורב אשי דבתראי אינון למה אסרוהו עד כאן דבריו. דברים אלו קשיין שידוע בגמרא ראש השנה (דף כ"א) שעוד בימי רבא קידשו על פי הראי'. וכן כתב רמב"ן עצמו בספר המצוות סימן קנ"ג שהי' מקדשין על פי ראי' עד זמן קרוב לסתימת התלמוד עי"ש. ועל כן ר' הלל לא קידש אלא החדשים של אחר שנפסק הסמיכה: יא) אך אי משום הא עדיין קושיית הרמב"ן קיימת לפי מה שכתב הרמב"ם בפרק ה'