אבני נזר אורח חיים תלב

דאורייתא תא דהוה טוחן. ולבהמה מי גזרינן והתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי עיין שם. ולכאורה יפלא מה ראי' מגזירה דשחיקת סמנים דאיסור סקילה לגזירה דתחומין דאיסור שבות. וכל שכן דקשה לפרש"י משום דשחיקת סמנים איסור דאורייתא. והנראה בזה משום דרפואה דהעמדה במים ליכא למיחש בה לשחיקה אך דגזרינן דאי שרית רפואה יבא לרפאות בסמנים ורפואה דסמנים יש בה גזירה דשחיקה. נמצא שהגזירה דהעמדה אטו רפואה דסמנים גם כן גזירה לאיסור שבות. ושפיר מקשה הש"ס דנגזור באיסור שבות דתחומין גם כן. והנה מפורש דרפואה דעלמא שאינו בסמנים לא חשיב שבות מעליא אטו שחיקת סמנים דאורייתא. דאם לא כן מה מקשה הש"ס לתחומין. אלא ודאי דחשיב גזירה לשבות. ועל כן שפיר קאמר הר"ן דזה מותר לחולה. ודוקא בסמנים אסור לחולה דהוי שבות מעליא אטו דאורייתא כשאר שבותים: ו) ועתה נבא לדין רפואה ביום טוב דלכאורה שחיקת סמנים ביום טוב לצורך רפואה אינו אלא מדרבנן. שגם טחינת תבואה מותר מן התורה. וכתישת תבלין לצורך אכילה מותר אף מדרבנן, ואם כן מדאורייתא נאמר מתוך רק מדרבנן אסור כמו שכתב הרב המגיד בכתישת תבלין לפי שאין נאכלין בעצמן. אבל סמנים שמתרפאין בעצמותן אסור מדרבנן כמו טחינת תבואה. אבל מדאורייתא מותר והוא רק שבות. מכל מקום אסור לרפאות בסמנים ביום טוב אף שהוא גזירה לאיסור שבות. כמו שמדמה הש"ס הגזירה דתחומין לגזירה דשחיקת סמנים בשאר הרפואות הכי נמי נדמה לרפאות בסמנים ביום טוב לשאר רפואות בשבת דבזה ובזה אטו איסור שבות. אבל אין לאסור שאר רפואות ביום טוב דזה הוי גזירה לגזירה אטו איסור שבות וזה לא מצינו: ז) ואין לומר כיון דגזרינן גזירה לגזירה הוא הדין דגזרינן גזירה לגזירה לגזירה וכמו שכתב כיוצא בזה השאגת ארי' סימן נ"ו בענין טבילת כלים דכיון שגוזרין גזירה לגזירה בטבילת כלים. שמע מינה שחכמים השוו מדותיהם ואף כמה גזירות גוזרין. ליתא דהכא לא השוו מדותיהם שבסמנים עצמם אסור להתרפאות אפילו בחולה גמור. מה שאין כן בשאר דברים שמותר במקום חולי. ועל כן יש לומר שפיר שבגזירה לגזירה אטו איסור דרבנן מותר לגמרי. וכן משמע מפרש"י שבת (דף נ"ג) הנ"ל שפי' משום דשחיקת סמנים אסור מדאורייתא. משמע שאם הי' רק מדרבנן לא הי' גוזרין. והיינו משום דהתם קאי ברפואה דהעמדה במים שאינו בסמנים אין איסור במקום שהי' השחיקה רק מדרבנן וכמו שכתבתי: ח) איברא דמה שכתבתי שביום טוב שחיקת סמנים מדאורייתא אמרינן מתוך. יש בו מקום עיון. הא לא שוה לכל נפש. דומיא דמוגמר שאסור ביום טוב משום שאינו שוה לכל נפש. שאינו אלא למפונקים. והכי נמי אינו אלא לחולים. [ובסוכה דף מ' לאכלה ולא למלוגמא פרש"י לרפואה]. ושם בגמרא ממעט מלוגמא שאינו שוה. לכל אדם פרש"י שאינו אלא לחולין. אך הא בגמרא ביצה (דף כ"ב) דלרבי יהודה שרי למוכחל עינא ביום טוב. וכתב הר"ן דהוא הדין לכל חולה שאין בו סכנה. ולמה. הא אינו שוה לכל נפש. על כרחך דלרבי יהודה דשרי לתקן סכין שנפגמה ביום טוב אף שאינו אוכל נפש. משום דסוף מחשבתו לשחוט ויהי' אוכל נפש. הכי נמי אף דהרפואות אינם שוה לכל אדם. שבריאים אין צריכים לרפואות. מכל מקום סוף מחשבתו שיבריא מחליו ויהי' בריא. והבריאות שוה לכל נפש. שהכל צריכים לבריאות. ושפיר הוה שוה לכל נפש לר' יהודה: ט) והנה בגמרא הלכה כרבי יהודה ואין מורין כן. ומבואר ברמב"ן ור"ן דקיימא לן כרבי יהודה ומדרבנן אסרו במכשירין במקצת דברים. ואם כן אין בשחיקת סמנים לצורך חולה רק איסור דרבנן, ומותר בשאר רפואות דהוה לי' גזירה לגזירה באיסור שבות ואין גוזרין כנ"ל. וניחא לשון השלחן ערוך כל רפואה מותר במועד. היינו אפילו בסמנים. לאפוקי יום טוב שאין מותר בו כל רפואה. שבסמנים עצמם אסור להתרפאות: י) ואף שלשון התוספתא שותין מי דקלים וכוס של עקרין במועד משמע דביום טוב אף מי דקלים אסור אף שאינו בסמנים. הא לא קשה. דרק רבי יהודה מתיר מכשירין ושאר חכמים פליגי עליו וסתם תוספתא ר' נחמי'. וסתמא הוא מחכמים האוסרין מכשירין ואסרי שחיקת סמנים ביום טוב מן התורה דלדידהו אינו שוה לכל נפש. ממילא אסור גם שאר רפואות: יא) ואף שהרי"ף והרא"ש הביאו התוספתא בלשונה הוא ללמוד ממנה היתר כוס של עקרין במועד. דזה אסור ביום טוב שהוא בסמנים ע"כ העתיקו לשון התוספתא. ובודאי מתוספתא מוכח דאף שתיית מי דקלים אסור ביום טוב. דאם לא כן למה הזכירה התוספתא מי דקלים. אבל להלכה דאית לן כרבי יהודה אין לנו לאסור שאר רפואות ביום טוב: יב) ונידון דידן ה"זאדע'" אף שעשוי מצמחים שטוחנין אותם ומנקין אותם מפסולת. אך אינו בגבולינו רק באה הזאדע ממרחקים והצמחים אינם באים לכאן כדי שנגזור בהם אטו שחיקת הצמחים ביום טוב. ודומה לשאר רפואות שאין לאסור ביום טוב: יג) מכל מקום נראה דין זה במחלוקת. דלרא"ש דפסק בטבילת כלים כרבה שמא יעבירנו וגזירה יום טוב אטו שבת. וכתבו תוספות שם דלא חשיב גזירה לגזירה דשבת ויום טוב חדא מילתא. אך הרי"ף לא הביא הא דרבה. וכתב השאגת ארי' סימן נ"ו דלא סבירא לי' לרי"ף לגזור יום טוב אטו שבת יעוין שם. ובפר"ח סימן תצ"ה כתב בהא דגזרו במשקין שזבו ביום טוב ואף דביום טוב מותר מן התורה. מכל מקום גזרינן יום טוב אטו שבת. ואם כן בנידון דידן נגזור יום טוב אטו שבת. נמצא תלי באשלי רברבי. ולמעשה אין להתיר מאחר שלשון המגן אברהם משמע לאסור כל רפואה. וכן מביא הפרי מגדים להדיא. האומנם כי בפי' האשכול הנקרא נחל אשכול הביא דברי המגן אברהם בהלכות מועד קטן. ודחה ראייתו. אין דבריו מחוורין בלשון התוספתא כלל יעוין שם: