אבני נזר אורח חיים מב

הא לא נתן בה מעלה עשן. או שחיסר אחת מכל סמני' חייב מיתה. ובגמרא מקשה קרא לקרא. דכבר נתבאר לעיל מעלה עשן מקרא דכי בענן אראה על הכפורת ונאמרו בה תירוצים. ור' ששת משני אין לי אלא ביום הכיפורים. בשאר ימות השנה מנין תלמוד לומר וכסה. והרמב"ם בה' עבודת יום הכיפורים כתב שאם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסמני' חייב מיתה. ובהלכות כלי המקדש בקטורת של כל ימות השנה כתב חיסר אחת מסמני' חייב מיתה. ואלו לא נתן בה מעלה עשן לא הזכיר. וצ"ע מה סבירא לי' אי כר"ש דקרא דוכסה לשאר ימות השנה. למה לא הזכיר בשאר ימות השנה שאם לא נתן מעלה עשן שהוא חייב מיתה. ואי סבירא לי' כשאר אמוראי וסבירא לי' דלדידהו קרא וכסה ליום הכיפורים לבד. לא לשאר ימות השנה [לא כמ"ש התוס' דלמאן דאמר חד למצוה חד לעכב. תרתי קראי בין ביום הכיפורים בין בשאר ימות השנה]. אם כן מנא לי' דבשאר ימות השנה חסר אחת מסמני' חייב מיתה ב) וליישב דעת הרמב"ם נראה. דהנה צריך להבין מנא לי' מקרא דוכסה חסר אחת מסמני' חייב מיתה. היכן נזכר בהאי קרא חיסור סמנים. ורש"י פי' מדכתיב הקטורת [בה' הידועה] שלימה ולא חסירה. והיא דרשה חדשה. לא נזכר בגמרא. ואי משום דה' הידועה קאי על הקטורת בסמני' הכתובה בכי תשא. מנא לי' הא. והא אפשר דקאי אקטורת שמכניס כהן גדול ג) אך יש לפרש דהנה בכריתות (דף ו':) דריש בכלל ופרט וכלל. סמים כלל נטף שחלת פרט. סמים חזר וכלל. מה פרט מפורש שקוטר ועולה. אף כל שקוטר ועולה. ופי' רבינו גרשום. דמהכא נפקא אלו י"א סימני הקטורת. דמה אלו הכתובים קוטר ועולה. אף שבעה שאינם כתובים שקוטר ועולה. ואין לך קוטר ועולה אלא אלו. ופרש"י קוטר ועולה שהעשן עולה זקוף כמקל. ואם כן קשה מעלה עשן למה. דכל פעולת מעלה עשן שיהי' זקוף כמקל, כדאיתא פ' אמר להם הממונה. והא בלאו הכי זקוף כמקל: ד) ונראה דהנה שם בגמרא מקשה ונגמור מלבונה. דריחו נודף לבד סגי. אף שאינו קוטר ועולה ומשמע [קצת] דלבונה אינו קוטר ועולה. ואם כן בעינן מעלה עשן שגם הלבונה יעלה עשן. וכיון דמעלה עשן להכשר לבונה לבד אתא. ממילא נלמד מהא דאם לא נתן מעלה עשן חייב מיתה. דכל שכן אם חיסר לבונה לגמרי חייב מיתה. והוא הדין אם חיסר אחד משאר סמנים. [ואין לומר לעולם אם חיסר לבונה לגמרי אינו חייב מיתה. אך בנתן בה לבונה בלא מעלה עשן חייב מיתה על הקטרת לבונה בפסול. ליתא. דאם כן יתבטל לבונה בשאר הסמנים ברוב שלא יתחייב עליו]: ה) וע"כ ס"ל לרמב"ם דקרא דוכסה ליום הכיפורים לבד. ולא נוכל ללמוד מיום הכיפורים לשאר ימות השנה. דאדרבה מדכתב בקטורת יום הכיפורים לבד. מכלל דבשאר ימות השנה לא בעינן מעלה עשן. אך בהא דנלמד מזה דחיסר אחת מסמני' חייב מיתה. סבירא לי' לש"ס דאין חילוק בין יום הכיפורים לשאר ימות השנה. דבזה אין לומר מדכתב ביום הכיפורים. דהא לא כתיב כלל חיסר אחת מסמני'. אלא דממילא נלמד כנ"ל. ועל כן שפיר יש לומר דבזה אין חילוק בין יום הכיפורים לשאר ימות השנה ודו"ק היטב: ו) שם בסוגיא בהא דאם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסמני' חייב מיתה. ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית. ותי' רב אשי דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה. אביאה לא מחייב דהא עייל שלימה. אהקטרה מחייב דמקטר קטורת חסירה פי' הריטב"א שהקטיר שניהם. דאי לא הקטיר אלא חסירה אכתי חייב משום ביאה ריקנית. ולדבריו צריך לומר שהקטיר חסירה תחילתה. דאי הקטיר שלימה תחילה. כיון שכבר נפטר מחיוב. ואי מקטיר שלימה לאו מצוה עביד אין בחסירה חיוב מיתה. ולולא דברי הריטב"א הי' נראה לי דאפילו הקטיר חסירה לבד אינו ביאה ריקנית. דביאה ריקנית פרש"י שלא לצורך והכא דבשעת ביאה הי' ראוי להקטר שלימה וחשיב לצורך. כמו הואיל אי בעי מתשיל עלה חשיב לצורך יום טוב. אף שלא הי' בדעתו לשאול על החלה ולבצע מכל חדא. מכל מקום כיון שראוי לכך חשיב צורך יום טוב ז) דעת הרמב"ם שמור הנתון בשמן המשחה ובקטורת הוא דם חי'. והראב"ד כתב שהוא מין עשב או מין אילן. וקשה לי לדעת הרמב"ם דהא בגמרא אמרינן שדורשין בקטורת כלל ופרט וכלל. מנטף מרבינן מין אילן. משחלת גדולי קרקע. ואם כן מור זה שבא מחי' לא נתרבה. ואיך יכנס במעשה הקטורת. וראיתי לרמב"ם שכתב מור שבשמן המשחה עם וי"ו. ובקטורת מר בלא וי"ו. אולי ס"ל מין אחר הוא. ורמב"ן בפי' התורה שכל ד' מינים שבשמן המשחה נותנים בקטורת. וקח לך סמים שנאמר בקטורת על סמים דלעיל קאי. אולם זה רק על דרך הפשט. לא על דרך לימודים שבגמרא. ושבעים פנים לתורה: סימן כב: דין שיר שעל הקרבן. א) בש"ס ערכין (דף י"א.) אין אומרים שירה אלא על היין. ושם (דף י"ב.) איבעיא להו נסכים הבאים בפני עצמן [פירש"י כגון שהביאו היום קרבן ציבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר] טעונין שירה או אין טעונין שירה. כיון דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין וכו' אמרינן. או דילמא על אכילה ושתי' אמרינן. אשתי' לחודי' לא אמרינן. ולא איפשטא. ורמב"ם פסק דאין טעונים שירה. ויש לדקדק מה קרי הש"ס אכילה. להצטרף עם היין להקרא אכילה ושתי' לומר עליו שירה אם הקטרת אברים בעולות. ואימורים בשלמי ציבור. או זריקה. דהא נמי קרי אכילת מזבח. לענין אם חישב לזרוק דמו למחר או חישב לשפוך שירים למחר דהוי פיגול. והרי הא דמחשבין במה שניתן על גבי המזבח ילפינן מדכתיב ואם האכל יאכל. בשתי אכילות הכתוב מדבר. אחת אכילת אדם אחת אכילת מזבח. ומדמחשבין בזריקה מוכח דזריקת דם נמי חשיב אכילה. ויש לדקדק עוד ולומר דזריקת דם דוקא מצטרף ליין לומר עליהם שירה. אבל הקטר אברים ואימורים יש לומר דלא מצטרפי. והטעם יש לומר שהרי נסכים הבאים בפני עצמן דאין אומרים עליהם שירה אף דאיכא נמי מנחה דהיינו אכילה. צריך לומר משום דמנחה אינו מעכב את היין ולא היין את המנחה כדאיתא במשנה דהתכלת. ואין היין בא בשביל המנחה.