אבני נזר אורח חיים תכז

של ר"ה משום דתנא בארץ ישראל קאי. ונודע ביהודה סימן ל' כ' שנראין דברי רא"ש דמה סברא יש להקל ביום טוב שני ש"ג משל ר"ה בדבר שאינו תלוי ביומא אריכתא. והרא"ש בתשובה שפיר השיב. שהרי לענין מת שהקילו ביום טוב שני הקילו אף בראש השנה. ואם כן גם לענין מילה אם היינו מקילין ביום טוב שני גם בשל ר"ה היינו מקילין עד כאן דברי נודע ביהודה: ו) וכל דבריו בזה תמוהין. מה שכתב בדבר שאינו תלוי ביומא אריכתא אין קולא בשל גליות יותר מבשל ר"ה. תמוה. שהרי התירו לכחול עין ביום טוב של גליות ולא התירו בשל ראש השנה. [וטעם הדברים ביארתי בארוכה לקמן סי' שצ"ד] גם מה שהקשה ממת אין לו הבנה. דודאי מת חמור ממילה שאפילו יום טוב של ראש השנה דוחה. מכל מקום אין ללמוד במילה. דכיון שאינו דוחה של ראש השנה גם של גליות אינו דוחה. כיון דחזינן במוכחל עינא דאינו תלוי בקדושה אחת של גליות קיל משל ראש השנה: ז) ואמנם טעם הדברים ששל ראש השנה לא התירו במוכחל עינא משום שחכמים עשו של ראש השנה לודאי כמו שביארנו שם בארוכה. או משום שהם קדושה אחת עם הראשון. וכיון שהראשון של תורה גם שני חשוב כשל תורה כמו שכתב בכסף משנה סוף פ"ו מהלכות אבל. אך מת מילתא אחריתא הוא שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה של תורה ותרגמה בלא תסור ופרש"י ברכות (ד' י"ט:) שחכמים אחלוה ליקרייהו במקום כבוד הבריות והתירו לעבור על תקנתם. וא"כ זה עצמו מה שעשאוהו לודאי של תורה. מכל מקום כיון שהכל תקנת חכמים לעשותו כשל תורה והרי התירו לעבור על תקנת חכמים זה עצמו. ואין חייבין להשגיח בתקנה זו שעשאו כשל תורה. שמה שמחוייב לשמוע לחכמים הכל מלא תסור. והרי דוחה הלאו דלא תסור. ובמקום כבוד הבריות אין מחוייבין להשגיח בתקנתם. וחכמים עצמם מחלו על כבודם שלא יהי' חייבין להשגיח בתקנתם: ח) וזה כוונת הש"ס מגילה (ג':) בבעי' דמגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף. ופשיט מגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה היינו הדרבנן דמקרא מגילה דרבנן. ואף דמקרא מגילה עשאוהו חמור ממצות תורה שדוחה עבודה. ודעת רמב"ם שלגמרי דוחה. מכל מקום כיון שכל זה הוא רק תקנת חכמים שיהי' בו חומר כ"כ. וכבוד הבריות דוחה הלא תעשה שלא יהי' מחוייבין להשגיח בתקנתם במקום כבוד הבריות. ומשום שחכמים עצמם מחלו על כבודם כפרש"י ברכות הנ"ל. והכי נמי ביום טוב של ראש השנה לענין מת מצוה. אבל מילה שאינו דוחה הלאו דלא תסור רק שדוחה החיוב דרבנן של יום טוב של גליות ויום טוב שני של ר"ה שעשאוהו כודאי של תורה אינו דוחה. זה טעם הרמב"ם: ט) והנה הרא"ש דוחה ראיית רמב"ם מדתני רק בשל ר"ה. דתנא בארץ ישראל קאי. ויש להסמיך דברי רא"ש מהא דתענית (דף יו"ד.) גבי שאלת גשמים בפלוגתא דתנא קמא ורשב"ג דת"ק אמר בג' במרחשוון ר' שמעון בן גמליאל בז' בו. ובגמרא תניא חנני' אומר ובגולה עד ששים בתקופה. הנה דתנא לא מיירי רק בארץ ישראל. אך מה דפשיטא לי' דבארץ ישראל ליכא שני ימים טובים רק בר"ה. תמוה לי נהי דהכי איתא לדידן שמקדשין על פי החשבון עפ"י קידוש הלל וב"ד. וכך תיקן הלל דבכל ח"ל אף אם קרוב לירושלים בתוך עשרה ימים כיון דרוב חוץ לארץ הי' עושין בזמן שמקדשין על פי ראי' שני ימים. ע"כ כל בני חוץ לארץ יעמדו במנהג הזה לעשות שני ימים. והואיל ורוב בני ארץ ישראל הי' עושין יום אחד. בזמן הזה כולם עושין יום אחד. כמו שביאר כן ריטב"א ר"ה (דף י"ח:) סוכה ריש פרק לולב וערבה עיין שם היטב, וכל זה בזמן הזה שאין מקדשין על פי הראי'. אבל בזמן המשנה כל שהי' רחוקין עשרה ימים מירושלים הי' צריכין לעשות שני ימים. [ולדעת רמב"ם פרק ה' מהל' קידוש החדש גם בזמן הזה הדין כן. וריטב"א חולק ומנהג כריטב"א] ובזמן המשנה הי' ישראל שבארץ ישראל דרין מהלך ט"ו יום סמוך לירושלים ויותר כמו שכתב הר"ן שם. ואם כן גם בארץ ישראל הי' שני ימים טובים המועדים בזמן המשנה לאותם שרחוקים יותר מעשרה ימים. וא"כ למה פרט התנא של ראש השנה דווקא לתני סתם שני ימים טובים ודוחק לומר דתנא הי' בתוך עשרה ימים על כן לא דיבר רק ממקומות הקרובים. ועל כרחך המשמעות כדעת רמב"ם דביום טוב של גליות מותר מילה שלא בזמנה. ולא כנודע ביהודה שכ' דהעיקר כרא"ש. ומכל מקום הרוצה לסמוך על הש"ך שפסק כרמב"ם אין מוחין, רק אדרבא העיקר כש"ך שפסק כרמב"ם ומיני' לא תזוע: יוד) ונראה דלפי זה כל שכן הוא שמכשירי מילה בזמנה ידחה יום טוב שני של גליות. דמילה שלא בזמנה הא אין הפסד אם ימתין עד למחר רק שהויי מצוה לבד. כל שכן מכשירי מילה בזמנה שאם לא ידחה יתבטל מילה בזמנה. ואין לדחות דשאני גוף מילה שלא בזמנה דבעידנא דמיעקר יום טוב שני של גלוית מקיים מצות מילה מה שאין כן במכשירין דהתינח אם לא הי' דוחה רק בזמן הזה, דמה"ת אין יום טוב שני דהכל בקיאין בקביעות החודש רק חכמים תקנו הזהרו במנהג אבותיכם בידכם. הוא די"ל מילה [של ב'] דאורייתא דחי יום טוב שני דרבנן היכן דבעידנא. וכמו שכתב הלחם משנה בהלכות שופר בהא דכתב הרמב"ם דראש השנה שחל בשבת מן הדין הי' שידחה דעשה דאורייתא דחי שבות דרבנן. וכ' הלחם משנה שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל אף באיסור שבות היינו משום שאינו בשעת מצוה עיין שם. וע"כ גם בזה היינו יכולין לומר דמילה שלא בזמנה כיון שבשעת חילול יו"ט של גליות מקיים מ"ע דאורייתא דוחה. אבל מכשירין דלאו בעידנא לא דחי אף דרבנן. כהא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל. וכ"ז אם לא הי' דוחה רק בזמן הזה. אך הא הרמב"ם הוכיח דינו מהמשנה ואז במקום שעושין שני ימים הי' ספק באמת שמא עיברו החודש. אלא שמה"ת הולכין אחר רוב שאין אלול ואדר מעובר כמו שכתב בספר תמים דעים סי' ק"ב. והם חששו למיעוט ועשו מאליהם שני ימים טובים כמ"ש רש"י ביצה (ד':) למה דקיימא לן כרב נולדה בזה מותרת בזה. ואם כן מילה שלא בזמנה שדוחה יום טוב של גליות אין לך להקל משום דבעידנא. שעדיין החשש שמא עיברו החודש והוא יום טוב מה"ת ואין מילה שלא בזמנה דוחה יום טוב מדאורייתא כדיליף מקראי. אלא אם כן דבמקום ביטול מצוה לא