אבני נזר אורח חיים תכה

ט) ומה שכתב כבודו עוד דבגוף החקירה אם מצטרפין כל הבעל חיים שיהי' נקרא על כל אחת שם צידה. יש ללמוד מהא דשבת (דף ק"ו:) דצד חגבים ומקלחות דר"א בן מהבאי פוטר. ומסתמא קיימא לן כתנא קמא דמחייב אף שבידו ליקח אחת דאזלינן בתר כל אחת לבדה עד כאן דבריו. מראי' זו דיברתי במלאכת צד. אך הרי בטורי זהב סי' שט"ז גבי זבובים מבואר כיון דאי אפשר שיברחו כולם הוי צידה דממה נפשך מקצתם נצודים. ואינו דומה כלל לחגבים. דאותו חגב שלקח לא הי' ניצוד. ואף שעל כל פנים אחת הי' עולה בידו כיון שלא הי' בידו ליקח זו דומה לפרחה אחת מן המצודה וצד אחרת דחייב והכי נמי לפי מה שכתבתי דחשוב צידה בשעת פריסת המצודה. ואז כיון דממה נפשך תבוא אחת הוי צידה כדברי הט"ז הנ"ל: י) אך אף אם נאמר דאין חיוב רק בשעה שניצוד ויש לומר כיון דאותה חי' שניצודת לא הי' ברי שתיצוד יפטור ממה נפשך. נראה לי דחייב כמו שיבואר. כתר לי זעיר. והנה אחד העמיד על האור ובא אחד והגיס דשניהם חייבין כדאיתא בהמביא וכתב הרא"ש דחייב המגיס משום שקירב בישולו. וקשה אותו שהעמיד על האור למה יתחייב הא לא נתבשל מחמת מעשיו רק משום שבא אחד והגיס אחר כך. ובשעה שהעמיד על האור לא הי' עומד להתבשל בשעה שנתבשל רק מחמת הגסה שאחר מעשיו. ודומה להעמיד על גבי מיעוט אש שלא הי' בו כדי בישול ובא אחר והוסיף אש דהראשון פטור. וצריך לומר דמכל מקום מחמת הגסה לבד לא הי' מתבשל רק בצירוף העמדתו על האור. הוה לי' כזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב. מה אמרת בשעה שהעמיד עדיין לא הי' מעשה הגסה, מכל מקום בשעת העמדה גם כן הי' עומד להתבשל אחר כך והרי העמידה בחיוב. ובישול בחיוב משום זה אינו יכול וזה אינו יכול. הכי נמי משעת העמדת המצודה בחיוב דממה נפשך תצוד אחת. וצידה בחיוב שניצודה אחת מחמת העמדת המצודה ומחמת ביאת החי' למצודה דהוה זה אינו יכול וזה אינו יכול מה אמרת בשעת העמדה לא הי' עומד שתיצוד אותה חי' שניצודה. מכל מקום העמדה הי' בחיוב על אחת ממה נפשך אף שאין חיוב העמדה שיהי' ממש כחיוב צידה. שהעמדה הי' על אחת ממה נפשך והצידה הי' על אחת ידועה. הכי נמי העמדה על האור לא הי' בחיוב על אותו זמן שנתבשלה. מכל מקום כיון שמכל מקום העמדה הי' בחיוב על זמן שאחר כך. חייב אף בזמן שעוד לא הי' מתבשל מחמת העמדה לבד. הכי נמי כיון שהעמדה בחיוב על אחת ממה נפשך חייב אחר כך על חי' שניצודה: יא) ועל הירושלמי כבר כתבתי שני תי' נכונים ומה שכתב שמכל מקום לשון ירושלמי יש התריית מיתה מורה שיש חיוב מיתה. למה העלים עין ממה שכתבתי שם שבלאו הכי' אין מיתה דמקלקל כמו שכתב ירושלמי עצמו פרק במה מדליקין רק משום חייבי מיתות שוגגין: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שצא. ב"ה יום ב' פקודי תרנ"ד לפ"ק. להרה"ג הנ"ל. א) אשר הוקשה לכבוד תורתו בסנהדרין (דף כ"א) דלמה לי קרא לחייב על כל סוס וסוס הא גופין מחולקין. הנה לפירוש הר"ן בחידושיו דאי כתב סוסים הוה אמינא דאינו חייב אלא בריבה שתי סוסים ואפי' הי' לו הרבה אינו חייב אלא אחת כתב רחמנא סוס לחייב על אחת ולחייב על כל סוס וסוס. ולשיטתו לא קשה מידי דכיון דאינו חייב רק על שתים אם תאמר שכל גוף נחשב בפני עצמו. גם שתי סוסים לא יצטרפו. ועל כרחין גלי קרא דיצטרפו אם כן יצטרפו כולם ולא יתחייב אלא אחת: ב) אך גם לפי גרסתינו יש ליישב. למשל המלך צריך ו' סוסים ויש לו ז' חייב אף שכל אחת ואחת יש לומר שלצורכו. ממה נפשך חייב על אחת ועל כן החיוב על כולם יחד. ואם כן אם הרבה יותר ג"כ לא יתחייב אלא אחת. דאי אפשר לחשוב כל גוף פרטי לעצמו. דאם כן לא יחשב בטל ואפי' הי' לו סוס מיוחד בטל אפשר שפוטרו משום הואיל: ג) עוד יש לומר כיון שטעם האיסור כדי שלא ישוב העם מצרימה למען הרבות סוס וכיון שסוס אחד גורם לזה אף כשיש לו הרבה אינו אלא לא תעשה אחת. והוא שגורם להשיב העם מצרימה. וכי אמרינן גופין מחולקין הוא שהאיסור מחמת עצמו: ד) ובעיקר דין שעובר בל"ת על כל סוס וסוס לא הזכירוהו רמב"ם. והכ"מ הקשה למה לא הביא הרמב"ם שלוקה על כל סוס וסוס. ובאמת בגמ' לא הוזכר לוקה על כל סוס וסוס רק עובר בל"ת על כל סוס וסוס. ואני מסתפק בזה הרבה לפי הירושלמי הוריות נשיא שלקה אינו חוזר לשררותו וידוע שנשיא הוא כולל בין מלך בין ראש סנהדרין. ואם כן משלקה אחת בטל ממלכותו ואשתני דינא אשתני קטלא. והוא הדין דאשתני מלקותא. ואף דבן סורר ומורה שהקיף זקן אחר שנגמר דינו לא מיפטר מקטלא. היינו שהגמר דין הי' חל להמיתו קודם שהקיף זקן. אבל זה לא חל גמר דין שלו כלל על מלקות הב'. כי שלאחר שילקה מלקות האחת יפטור ממלכותו וישתנה מלקותא. ובאמת שלא ראיתי ברמב"ם שיביא דין זה רק בראש ישיבה. ולא ידעתי למה. בפרט למה שפרשו בטעם הירושלמי דיש חשש שמא ינקם מהם ויהרגום וזה יש לחוש יותר במלך מבראש סנהדרין. ואם כן לא ילקה אלא אחת וקרא לגבי איסורין. על כן לא הזכירו הרמב"ם שאין נפקא מינה לדינא: ה) והנה לפי מה שהוכחתי דלרבוי איסורין אתא יש לעיין פשיטא דאפי' שני זיתי חלב בבת אחת שני איסורין הם. וכבר הוכיח הר"ן פ"ב דביצה רבוי במלאכה בשבת אסור מן התורה. ועל כרחין לפרש כמו שפרשתי דהוה אמינא כיון שהאיסור משום חשש שישיב העם מצרימה. וחשש זה יש גם באחד. שוב אין חילוק בין אחד לשנים: