אבני נזר אורח חיים תכד

מה שכתבתי בפריסת מצודה אם ברי שיצוד חייב תיכף. מתרי טעמי. הא' דאינו ברי כלל שיבוא הצבי אליו ודומה לשיסה בו הכלב או הנחש. דחשיב גרמא דלא הוה ברי הזיקא כיון שאין לכלב ונחש הנאה. ואינו דומה למעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו דקיימא לן דחשוב מזיק. משום דהתם יש לבהמה הנאה מאכילה ברי שתאכל. מה שאין כן בזה. על כן לא חשוב צידה מעכשיו. ואף אם בא הצבי פטור. הב' שאף בערב מחוסר צידה ואמירתו יועיל רק שיוכל לצודו לערב: ב) ואשר הביא ראי' מדברי מהרי"ט צאלין שהעתיק בשערי תשובה בצרעין שיצאו מהכוורת מותר לגוי להעמיד נגדם מטה משוחה ולדבר עד שיקבצנו במטה ולוקח המטה עמהם וליתנו בכוורת ובלבד שלא יסתום פתח הכוורת ואפי' לישראל אפשר דשרי. ומה שאסור לסתום פתח הכוורת משום דהוי כעין החלפה במקום פטור עד כאן לשונו. בוודאי כוונתו דבשעה שמתקבצין בדף חשוב כחי' ועוף שברשותו. הנה אף אם יהי' כדבריו. מה שמתקבצין על ידי שמדברין להם דברים טובים דומה לשסה בו הנחש. ואולי לא ישמעו לדבריו ולא הוי רק גרמא בעלמא דאינו ברי שיתקבצו: ג) אך בגוף הדבר אינו נראה שיהי' כמו חי' ועוף שברשותו. דאם כן למה יאסור לסתום הכוורת ומה שאמר דהוי כמחליף דרך מקום פטור. הנה צידת הצרעין דרבנן [דאין במינו ניצוד כדאיתא סוף פרק האורג] ובדרבנן יש מתירין להחליף. ואפי' להאוסרין מכל מקום למה יאסור על ידי גוי דלעשות שבות דשבות על ידי גוי לא מצאתי לאסור. ועוד בדרבנן תלינן להקל כדעת המתירין. אך גם לפי שיטתו מיושבין דברי התוס' במה שהקשו דליכא חיוב חטאת שאינו ידוע אם יצוד. וקשה הא בפורס בחורשין קאי ובוודאי יצוד. ובמה שכתבתי בתשובתי הקודמת אתי שפיר גם לפי שיטתו. שהרי מותר לטעון קורות בית הבד ועיגולי הגת אף לב"ש משום דבמה שנעשה משתחשך ליכא חיוב חטאת. דכבר נתרסקו קצת מבעוד יום. הכי נמי כבר נעשה כחי' ועוף שברשותו מבע"י. ואין חיוב רק בצירוף פריסת המצודה עם שנעשה אחר כך וחייב דמעשה אחת הוא. מכל מקום במה שנעשה משחשיכה לבד ליכא חיוב חטאת. ודומה לטעינת קורות. ולעולם אם פרס המצודה בשבת באופן שודאי יצוד חי' ידיעה חייב חטאת: ד) מה שכתב לחלק מחמת תוספות ב"ק ריש פרק כיצד הרגל שמחלקים בין צרורות לדרסה על הכלי משום דאין מעשה בכלי. ועל כן בבאים לכלובן לערב טבע החי' לבוא מה שאין כן בזה עד כאן דבריו. הכי נמי טבע החי' לבוא למצודה שנותנין בה אוכלין. וחנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף: ה) מה שכתבתי דצד שתי חיות חשוב גופין מחולקין וכתב כבודו מדברי מהרי"ט בקידושין אמרינן גופין מחולקין אלא אם אינו יכול לעשות שניהם כאחת. תמיהני דמשנה שלימה שנינו בחולין שחטה ואחר כך שחט שני בני' סופג שמונים. ואין לומר דבשתי התראות. פשיטא. ואם תאמר קמשמע לן דהאיסור אינו מתחיל משחיטת הראשון ובן שני (דף ט':) כגופין דמיין משום גופין מחולקין חצי שיעור הוא. הא מרישא שמעינן השני סופג את הארבעים. ועל כרחין בהתראה אחת משום דגופים מחולקין. וכן כתבו תוס' להדיא כריתות (דף ט') וכן פשיטא לר' עקיבא איגר ז"ל במשניות כריתות אות י"ג. ואף דאפשר שניהם כאחת ויותר מזה דנראה דבהכי מיירי דאי בשני פעמים לימא אשתלין לדעת רש"י מכות (דף כ':) ותוס' מנחות (דף נ"ה:) [מיהו דעת תוס' במכות שם דכל שהתחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה לא מצי לומר אשתלין] הנה שגם בבת אחת אמרינן גופין מחולקין. גם בתוס' מכות שם משמע שגם בבת אחת אמרינן גופים מחולקין. שכתבו בהא דחייב על קרחה וקרחה דמוקי לה בסך חמש אצבעות נשא ואותבינהו בבת אחת וביארו התוס' דקרחות מחלקת כגון גופין מחולקין. הנה שגם בבת אחת אמרינן גופין מחולקין. ואי משום דגלי קרא לחייב על כל קרחה וקרחה לימא דההוא בזה אחר זה לפי שיטת התוספות שגם בזה אחר זה חייב שתים. אלא ודאי אין חילוק בגופים מחולקין בין בבת אחת בין בזה אחר זה. ומה שדימה כבודו לשוחט מעוברת דאינו חייב שתים. הדבר פשוט שחילוק גדול יש. שהרי היתר הולד שחשיב כשחוט משום שהוא כאחד מאברי'. ואינו מחולק לעצמו. ואיך תחייבנו שתים משום שהוא מחולק: ו) אשר כתב כבודו דלקולא לא אמרינן גופין מחולקין. וראי' מדברי הרע"ב שאם הי' שתי נשים נדות ובא על אחת ולא נודע על איזה חשוב נודע לו במה חטא. אינו ראי' דהשגגה על כרחין הי' ששתי נשים נדות היו בבית וסבור טהורות הן ובא על אחת מהן ואינו יודע על איזו. ואחר כך נודע לו שנדות היו. והנה ידוע לו שגוף זה שבא עלי' נדה היתה וחשיב שפיר נודע לו באיזו גוף חטא שיודע שאותו גוף שבא עלי' נדה הוא. ודומה לבא על אשה שאינה מכירה ואחר כך נודע לו שנדה היתה הכי נאמר שחשוב לא נודע במה חטא: ו) ומעולם הי' קשה לי פרש"י מתעסק דעריות אשתו ואחותו עמו בבית נתכוין לאשתו ובא על אחותו. ושוגג נתכוין לגוף זה סבור שהוא אשתו ונמצא אחותו. וקשה אשתו ואחותו עמו בבית נמי בשעת ביאה הרי נתכוין לגוף זה שהיא אחותו. וניחא לפי מה שכתב רמב"ם דמה שחייבה התורה קרבן על השוגג שהי' לו לחקור ולדרוש טרם יעשה המעשה לידע שהיתר הוא ואחר כך יעשה. ותחילה באמת נתכוין לאשתו ומתעסק הוא. וזה ענין מתעסק. אבל לענין ידיעה הלא גוף שבא עלי'. ידע בשעת ביאה שן הוא. וכשנודע אחר כך שגוף זה נדה הי' הרי ידע באיזו גוף חטא היינו אותו גוף שידע והרגיש בו בשעת ביאה: ח) והנה סוגיא דשבתות כגופין דמיין וחצי שיעור בשבת זה וחצי שיעור בשבת זה אין מצטרפין. ברור מללה דגופין מחולקין גם לקולא. ומה שכתב שרוב פוסקים מפרשים כגופי מלאכות. הנה אנן בשיטת התוס' קיימינן והם פירשו להדיא כריתות פירש גם כן משום גופין מחולקין. והראב"ד והרמ"כ השיגו אם כן מי הם רוב פוסקים. ואף שרש"י לא פי' כן אין שום ראיה מדבריו שסובר גופין מחולקין רק לחומרא. ולמה נעשה מחלוקת בחנם וזה פשוט: