אבני נזר אורח חיים תכב

מקום אסור. אך מכל מקום פטור בגרמא. וראי' ברורה דלפרש"י הנ"ל מלאכת מחשבת במלאכה שאינה צריכה לגופה למאן דפוטר אי אפשר לאסור מטעם מחשבת. מהא דשבת (דף ק"כ ורמי דר' יוסי אדר' יוסי כו' שאני התם דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם הא גרמא שרי. אי הכי שבת נמי לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי. ומאי קושיא בשבת אף דגרמא. חייב משום מלאכת מחשבת. אלא על כרחך או כהרא"ש. או משום דכיבוי דליקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ור' יוסי הא סבירא לי' בפרק במה מדליקין מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור: ג) אך מה דקשיא לי' לשיטת התוספות דחייב ברוצח יתחייב נמי בשבת. לא כן אנכי עמדי. ואשו משום חציו ילפינן מדכתיב המבעיר את הבערה ובממון גרמי חייב. והיינו משום דההיזק נעשה על כן חייב אף שאינו מזיק בידים ממש. וכן ברוצח הרציחה נעשה. והא קמן דבדיני שמים חייב אף בגרם היזק. אבל שבת המלאכה הנעשית מאלי' אין שום סרך איסור. והרי מותר לעשות מבעוד יום שהמלאכה תיעשה בשבת. ואין חיוב רק על מעשה האדם בלבד. על כן בעינן בידים ממש ופטור על אשו משום חציו. אך דעת הנמוקי יוסף דחייב בשבת על אשו משום חציו. אך הר"ן חולק על זה ואין הלכה כתלחיד במקום הרב. בשגם דלרוב הפוסקים אין בכיבוי נר שלא לעשות פחמים רק איסור דרבנן ואין לחוש ליחידאה כנ"ל: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן שפט. עוד להרה"ג הנ"ל. א) אשר ביקש לבאר לו דבריי הראשונים. ודאי בדבר הנעשה מאלי' כמו המעמיד קדירה על גבי אש ומתבשל חייב. וכן הנותן שאור על גבי עיסה והחמיצה במנחות דף נ"ו: אך מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש באשו כיון שהרוח מוליכו הלאה. ומהרש"א סנהדרין (דף ע"ז) דאפילו אש שהלכה מעצמה בלא רוח פטר ריש לקיש ממיתה כל שלא הצית בגופו של עבד. וצריך לומר החילוק שבינו לבין מבשל והניח שאור על גבי עיסה וחימצה. משום דלא עשה מעשה בגופו שהאש הולך הלאה. ומסקנא כר"י מדכתיב כי תצא וגו' המבעיר לומר לך אשו משום חציו. ולא גלי קרא רק בממון: ב) ודעת הר"ן דוקא ממון. ולא גמרינן מיתה מינה. דמה לממון שכן עשה בו שוגג כמזיד אונס כרצון. ועל כן שבת נמי מהאי טעמא לא גמרינן מינה. אך משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה יש קל וחומר מזורה ורוח מסייעתו דפטור בממון וחייב בשבת משום מלאכת מחשבת אשו דחייב בממון כל שכן דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת. אך תלוי בפירושים. הרא"ש ומשמעות רש"י דלרא"ש אין חייב בזורה רק משום דכל מלאכתו בכך. נמצא באשו ממש הואיל וכל מלאכת הבערה שמסדר מערכת עצים ומדליק במקום אחד והולך ודולק וכן אנן בתמיד. ודאי חייב. אך בתולדות כגון הלוקח נר למקום שהרוח שולט או באש שהלך על ידי רוח הדבר תלוי בפירוש הרא"ש ופי' רש"י. דלהרא"ש שפי' בזורה משום דכך דרך מלאכתו הכא פטור. ולרש"י משום דניחא לי' חייב. והנמוקי יוסף שהקשה מאשו משום חציו ולא הזכיר מלאכת מחשבת משמע מדבריו דגמרינן שבת מממון: ג) ואשר הוקשה לו מירושלמי במדליק גדיש דיש התראות מיתה בכל שיבולת ושיבולת ואף דמקלקל [כוונתו דלא הוי מלאכת מחשבת]. שתי תשובות בדבר. א' דהנה התוספות הקשו בשבת ופרק קמא דכתובות למה צריך בחובל ומבעיר צריך לגופה הא לא בעינן בהו מלאכת מחשבת הואיל ומקלקל חייב כדאיתא בכריתות. וטעם צריכה לגופה משום דבעינן מלאכת מחשבת כדאיתא בחגיגה. והניחו בתימה. אולם קושייתם הוא לפי שיטתם בפרק כלל גדול דלית מאן דפליג על שמואל בהא דפוטר נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר. וקשה מתינוקת. וצריכין לתירוץ הש"ס הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. אך להש"ס בכריתות דאביי ורבא פליגא אדשמואל לדידהו ליכא קושיא מתינוקת. ונוכל לומר דלית להו להאי סברא דהואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. [דהא לתרץ דשמואל איתמר] ומה דגלי רחמנא במילה והבערת בת כהן גלי. אבל שאר דברים שצריך משום דבעינן מלאכת מחשבת לא גלי. ועל כן כל הסוגיות דבעינן בחובל ומבעיר צריכה לגופה כאביי ורבא. וכן פסק הרמב"ם דנתכוין להדליק נר זה והדליק זה חייב. והוא כשיטת רש"י הנ"ל. ועל כן אף דמקלקל הוא חייב משום מלאכת מחשבת. הא חדא: ד) ועוד שהרי קשה על הר"ן דסבירא לי' במיתה לא אמרינן אשו משום חציו מסוגיא דבבא קמא (דף ס"א:) בעבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו חייב. בשלמא לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו ניחא. ולכאורה מאי ניחא הא מיתה לא מחייב. וצריך לומר דדמי לחייבי מיתות שוגגין דגמרינן מכה אדם ממכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו. והכי נמי מכה אדם לא חלקת בו לפוטרו מממון. והכי נמי גבי אשו מה מכה בהמה לא חלקת בין מכה בעצמו או על ידי אשו. אף מכה אדם על ידי אשו לא חלקת בו לפוטרו מממון. ואם כן שפיר קאמר הירושלמי שיש התראת מיתה בכל שיבולת ושיבולת. דמהני לענין קים לי' בדרבה מיני' כנ"ל. ואף דהירושלמי אמר לשון התריית מיתה. הלא בלאו הכי מפורש בירושלמי פרק במה מדליקין שהוא משום חייבי מיתות שוגגין הואיל ואם הי' צריך לכלבו חייב. השתא נמי חייב כתנא דבי חזקי'. על כן התריית מיתה לאו דוקא: ה) ואשר הקשה על מה שכתבתי בטעם הרמ"א סימן תקי"ד כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הוי מלאכת מחשבת על כן אין איסור לדעת הר"ן. והבאתי ראי' לזה מהא דמקשה הש"ס מגרם מחיקה לגרם כיבוי. ולימא גרם כיבוי אסור משום מחשבת. ודחה כבודו על פי השלטי גבורים דלא חשיב מתכוין לכיבוי. וכתב בעצמו שהוא היפוך כל הפוסקים. אך באמת הלא הש"ג כתב דהוי פסיק רישי' והא כתבו התוספות בשבת וביומא דפסיק רישי'