אבני נזר אורח חיים תכ

הי' מתחיל האיסור בשעת הגבהה. הכא נמי אם לא הי' אפשר לאכול בלא ההבאה מחוץ לתחום ביו"ט הי' מתחיל האו"נ משעת ההבאה] אינו נקרא מלאכת אוכל נפש. מכל מקום נימא קל וחומר ממלאכה דאורייתא שהותרה ביו"ט. כל שכן שיהי' מותר דרבנן משום שמביא לאוכל נפש כמו שאמרת ללמוד קל וחומר להרכבתו אף שאינו גוף המצוה משחיטה שהיא גוף המצוה כיון שהרכבה דרבנן ושחיטה דאורייתא. והשתא לא קשה ממה שהתיר ר"א מכשירין שאפשר מערב יום טוב, דמכל מקום כיון שמחשבתו לאוכל נפש מלאכת אוכל נפש נקרא. כמבואר בתוס' שבת (ק"ו.) דמוציא מרה לחפור לקבור בו מת חשוב מלאכה שאין צריכה לגופה דלעולם דיינינן לענין מלאכת מחשבת סופה: ה) נחזור לענינינו דאוכל נפש שהתירה תורה היינו שמחשבה היא אוכל נפש. ועתה נבוא לנידון דידן בטעם שמותר לשחוט עוף הנדרס. והשאגת אריה הקשה כשם שאסור לאכול שמא נתרסקו. כמו כן יאסר המלאכה שמא טריפה ואסור לשוחטה. ונראה ליישב לפי מה שכתבו תוס' ב"ק סוף פרק המניח בהא דמקלקל דחובל ומבעיר חייב לר' שמעון. ומ"מ בעי צריך לגופה. ואיך אפשר במקלקל שיהי' צריך לגופה ותי' כגון שהבעיר באס"ה וסבור שיהי' מותר להנות ולפי האמת מקלקל הוא. הנה ידוע מה דבעי' שיהי' צריך לגופה הוא משום מלאכת מחשבת. הרי דנקראת מ"מ משום מחשבתו אף שהוא בטעות. הכא נמי כיון שחושב שמא יאכל ביום טוב נקרא משום זה מלאכת מחשבת. וממילא נקראת מלאכת אוכל נפש: ו) ולפי זה יש לחלק בין לשחוט על ספק בין לצלות על ספק. דהנה חובל תולדה דשוחט. וכיון דבחובל תולדה דשוחט מקלקל חייב. כל שכן בשוחט עצמו. שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון דבשוחט מקלקל חייב רק שיהי' צריך למלאכה [לר' שמעון צורך דגופו. ולהפוסקים כר"י במלאכה שאין צריך לגופה אפילו צורך דלאו גופו] וכיון שהוא חושב שצריך לו ביום טוב אף אם לפי האמת טריפה הוי משום צורך יום טוב מלאכת מחשבת וחשוב מלאכת אוכל נפש ואף שהוא מלאכה מצד שהיא מלאכה למכור לגוים וכדומה אם היא טריפה. מכל מקום כיון שהיא מאוכל נפש גם כן מותר כהא דביצה (דף י"ז.) דממלאה חביות מים אף שאין צריך אלא לקיתון אחד. אבל לצלות על ספק כיון דבצלי' מלאכת בישול מקלקל פטור. ובעי' מתקן דווקא. וכיון דאם הוא טריפה באמת מפאת צורך יום טוב לא הוי מתקן. ומשום צורך חול אם טריפה הא הוי מלאכה. ומחשבתו לצורך יום טוב לא מהני כלל לשוויי מלאכה. דמשום צורך חול לבד הוא מלאכה אפי' בלא מחשבתו לצורך יו"ט. ומפאת מחשבתו לצורך יום טוב לבד בלא התיקון לצורך חול לא הוי מלאכה. והרי מחשבתו לצורך יום טוב כמסייע שאין בו ממש ולא נקראת מלאכת אוכל נפש כלל. והתוס' פסקו דמקלקל חייב כר' שמעון. והכי רהטא סוגיא דכריתות דמתני' דתינוקות כר' שמעון. וכן היא לפי פי' הראשונים לבד מתוספות. דפלוגתא דמקלקל בחבורה תלוי בפלוגתא דמלאכה שאין צריכה לגופה, דלמאן דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב וכיון דרוב פוסקים מלאכה שאין צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב. ואין ראי' מרמב"ם שפסק מקלקל בחבורה פטור. שהוא לשיטתו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב. ורוב פוסקים חולקים עליו. ממילא לרוב פוסקים מקלקל בחבורה חייב. ואם כן יש לומר מהאי טעמא מותר לשחוט על ספק אבל לא לצלות: ז) וראיה ברורה לזה מהא דכתבו תוספות חולין (דף פ"ד ע"ב) דשייך בטומטום לגזור על תקיעה שלו ביום טוב גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. דאי נקיבה היא הוי הוצאה שלא לצורך. הנה דאף שמספק שמא זכר אם לפי האמת נקיבה חשוב שלא לצורך. הכא נמי אם באמת טריפה הוי שלא לצורך רק מותר לשחוט על ספק כנ"ל: סימן שפז. ב"ה ה' בהר מ' למב"י תר"מ לפ"ק. החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. א) בדברי התוספות כתובות (וא"ו.) דהוצאה לצורך נכרי נראה דאסור. אשר ברור דאצטריך לאשמעינן אפילו הנכרי אלים ושייך בי' דרכי שלום כדאיתא בתוס' שבת (י"ט.) דלצורך נכרי מותר לשלוח על ידי גוי ביום טוב כהאי גוונא דלגבי שבות אמירה לנכרי חשבינן זה לצורך קצת. דמותר ביום טוב משום מתוך. וכתבו התוס' בכתובות דשיוציא הישראל בעצמו אסור. וכמו שכתבו התוס' בשבת שם דלגבי מלאכה דאורייתא לא חשבינן זה מזונותיו עליך. וגדולה מזה כתבו בכתובות דאפילו בכרמלית אסור. והוא משום דקיימא לן כר' יוסי הגלילי דאסור לצורך בהמה ביום טוב אף דמזונותיו עליך. כן צריך לומר לפרש דבריהם. דאם לא כן פשיטא דאסור כיון דקי"ל יש עירוב והוצאה ליום טוב: ב) ועל זה הקשית דלנכרי איסור אפילו איכא צורך קצת כמו לגבוה דאסור אף דאיכא צורך קצת דלא יהי' שלחנך מלא. ועל כן אמרינן בי' מתוך שאינו לוקה. מכל מקום אסור בעשה דלכם ולא לגבוה. והוא הדין לנכרים אף דאיכא מתוך דחד קרא לכם ולא לגבוה לכם ולא לנכרים: ג) ולדידי לא קשיא. שהרי להדיא מחלק הש"ס בין בהמה חצי' של נכרים לשלמים משום דמשלחן גבוה זכו. ופירשו התוס' שם אף דקיימא לן שלמים ממון בעלים הוא. משום דכל העבודות לצורך גבוה עושים. ומכל מקום אינו לוקה אפילו לב"ש בשלמי נדבה כמ"ש התוס' ביצה (דף י"ב.) והוא הדין לב"ה גם בעולת נדבה העיקר עושים לצורך גבוה ולא משום צורך דידי' שלא יהי' שלחנך מלא כו'. אבל לנכרים היכא דאיכא צורך קצת דישראל ודאי עושה משום צורך קצת דידי' ולא בשביל אוכל נפש דנכרי הוי אמינא דמותר: ד) ואשר כתבת דהתוס' לא הקשו על רש"י דאית לי' מתוך אפי' בדליכא צורך קצת רק ממבשל לחול ולא ממבשל לנכרי מוכח דלנכרי