אבני נזר אורח חיים תיג

כן זמן מרור אחר המצה וכשהם בבת אחת שפיר דמי שהרי בעת הגאולה נודע טעם מרור. ואין לכתוב בזה יותר: ח) ועל מה שהוקשה לו בהא דמוכיח הש"ס מצוות צריכות כוונה דאי אין צריכות כוונה למה לי למיהדר ואטבולי הא טביל חדא זימנא. הא וודאי מכוין שלא לצאת כדי לקיים מצות מרור בזמנו עד כאן תוכן דבריו. יש לומר דהנה צריך להבין כי פגע בחזרת ואכלו ואינו מתכוין למצוות מרור ומקיים מצוות מרור בחזרת אחר הוה לי' מעביר על המצוות ואין לומר כיון שעדיין לא הגיע זמן מרור לכתחילה לא חשוב מעביר. הא ביומא (דף ל"ג ע"ב) עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ופירשו התוספות שלא יניח התפילין באופן שיפגע בשל ראש תחילה שיצטרך להעביר על המצוות. ואף שלא הגיע זמן תפילין של ראש לכתחילה עד שהניח של יד כדכתיב והי' לאות על ידך והדר והי' לטוטפות בין עיניך [גמרא מנחות ל"ו]. מ"מ הוה מעביר. ואמנם שבתשובת רדב"ז דפוס ווארשא חלק א' סי' תקכ"ט דמה"ט לא הוה מעביר ממש אלא כעין מעביר. מכל מקום כעין מעביר איכא. ועוד משמע לי בגמרא יומא (דף נ"ח ע"ב) להיפוך מדברי רדב"ז אלו ודו"ק היטב. אך ידוע דברי תרומת הדשן סימן ל"ה גבי ברכת הירח להמתין עד מוצאי שבת דאז מצוה מן המובחר. ואף דמזמן לזמן חשוב מעביר במגילה (דף וא"ו ע"ב) מוכח מזה דכדי לעשות מצוה מן המובחר לא חיישינן למעביר. וכן כתב חכם צבי סוף סימן ק"ו, והכא נמי כדי לקיים מצוות מרור בזמנו מותר להעביר: ט) ואמנם שקשה על תרומת הדשן וחכם צבי דאיך יעבור עכשיו על אין מעבירין כדי לקיים מצוה מן המובחר לאחר זמן. ובעלמא אמרינן היכי דלא הוה בעידנא לא דחי. אך אין כלל זה דלאו בעידנא לא דחי. רק היכי דעושה איסור. אך לא בשב ואל תעשה שאינו עושה המצוה עכשיו. וראי' לזה מהא דבעי במנחות (דף מ"ט.) בציבור שאין להם קרבנות כל צורכן מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף. ומה בעי דלמחר לא דחי לשל היום דלא הוי בעידנא. אבל של היום דוחים של מחר דבשעה שעובר למחר כבר קיים המצוה היום וחשיב בעידנא, כהאי גוונא בתוספות פסחים (דף נ"ט.) לפירוש ריב"א. ויש לחלק קצת דשאני התם דבעידנא דעובר אעשה דהשלמה עוד זמן פסח. מה שאין כן נידון דידן למחר עבר חיוב מוסף של היום. וגם של היום אינו דומה לשל מחר ושקולין הם. מכל מקום העיקר כיון דעובר על מצוות מוספין של היום רק בשב ואל תעשה לא חיישינן לבעידנא. והכא נמי האיסור מעביר שאינו עושה המצוה עכשיו הואיל ושב ואל תעשה לא חיישינן בי' לבעידנא: י) אך זה הוא אם מצוות צריכות כוונה והוא אינו מכווין הוה לי' שב ואל תעשה. אבל אם אין צריכות כוונה והוא מכוין שלא לצאת ומבטל מאכילה זה מצוות מרור בידים. שוב לא נדחה איסור מעביר זה דבידים משום מצוה מן המובחר דלאחר זמן דלא הוי בעידנא. וא"ת כיון שמבטל המצוה במחשבה לבד ולא במעשה דומה לשב ואל תעשה. אך מוכח להיפוך במכות (דף י"ג ע"ב) לרע"ק דלא מחייב קרבן על פסח ומילה. משום דהוא שב ואל תעשה. אף דרבי עקיבא מחייב במגדף דלא הוי אפילו מעשה זוטא משום דבמחשבה. [עיין סנהדרין ס"ה סוף עמוד א' כריתות ג' סוף ע"ב] ש"מ במחשבה מכל מקום חמיר מאינו עושה כלל רק יושב ובטל. הכי נמי בנידון דידן: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שפ. החוה"ש וכט"ס לכבוד גיסי הרב הגדול חו"ב משנתו זך ונקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק הכהן נ"י. א) מה שהוקשה למר לדעת מהרש"א ריש ערבי פסחים דמצה שאינה משומרת אסור לאכלה בערב פסח ולא דמיא למצה עשירה. דמצה שאינה משומרת יש לה טעם מצה. א"כ יהי' אסור לאכול לחם הפנים בערב הפסח שחל להיות בשבת. דלחם הפנים אינו טעון שמן וא"כ אף שיש לה דין מצה עשירה מצד גדלותה. וגם אינה נאכלת בכל מושבות. מכל מקום כיון דאין בה שמן הא יש בה טעם מצה. וא"כ במתני' דמנחות יום הכפורי' שחל להיות בשבת החלות מתחלקות לערב. הא גם בשבת ערב פסח הדין כן. דודאי אין מתירין אותם לאכול ביום כיון דיכולין לאכול בערב: ב) נראה לי דודאי משום חביבה מצוה בשעתה מצוה לאכול מבעוד יום. והא מצינו דהקטרת אברים ופדרים דוחה שבת אף דאפשר משתחשך. ואם כן אכילת לחם הפנים דהוא מצוה שצריך לעשותה עכשיו. דוחה איסור אכילת מצה בערב פסח שאין איסורו רק משום ביטול ופגם המצוה שבערב כמו שכתב התרומות הדשן סימן קכ"ו. ואם כן אפילו תימא דפגם מצוות מצה הוא טפי. הלא מותר לטמא לקרובים אף שעל ידי זה יתבטל אחר כך מפסח. כיון שעדיין לא חל חיוב פסח שעדיין לא הגיע זמנה וכדאיתא בפרק הישן. והכא נמי מותר לאכול עכשיו הלחם הפנים משום חביבה מצוה בשעתה. אף שמכל מקום יפגום המצה שבערב: ידידו גיסו הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן שפא. א) נתתי אל לבי לעיין בענין ברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור. ומהראוי הי' לברך לאכול. כיון שהוא מצוה שאי אפשר לקיים על ידי שליח והרמב"ן והר"ן כתבו באמת בלמד לאכול. אך גירסת ספרים שלנו בפרק ערבי פסחים על אכילת כו' והלבוש כתב משום דבעל הבית מוציא כל המסובין שייך יותר על אכילת כו'. ותירוץ זה אינו עולה למנהגינו שכל אחד מברך לעצמו ומכל מקום מברכינן על. והחק יעקב סי' תל"ב כתב לפי שאין משנין לשון תורה על מצות ומרורים וכו' ותימה דמה ענין על מצות לעל אכילת: ב) ולפענ"ד נראה ליתן טעם מה שמברכין על ביעור חמץ. ולכאורה הי' יותר ראוי לברך לבער דודאי להבא משמע. ועיין בתוספות