אבני נזר אורח חיים תיד

ור"ן. ולפענ"ד נראה כיון דמצוות ביעור נעשה בהגיע פסח. דאין הביעור מצוה מצד הזמן שנעשה בו הביעור, רק מצד הפסח שבא אחר הביעור. וכיון שבהגיע פסח כבר נתבער החמץ שייך יותר לברך על ביעור דמשמע נמי לשעבר ולא לבער דלא משמע אלא להבא לבד: ג) ובזה יש ליתן טעם דמברכינן על אכילת מצה ומרור לראב"ע דאכילת פסח עד חצות ויליף מגזירה שוה דועברת בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף בלילה הזה דכתיב באכילת פסח עד חצות. והדבר יפלא. שהרי העברה בארץ מצרים הי' ברגע חצות ממש. ואיך יליף לאכילת פסח עד חצות. וצ"ל כיון דאי אפשר לאכול בחצות ממש שאין בו המשך זמן כלל. והמעשה צריך המשך זמן על כורחך הפירוש שבחצות יהי' כבר הבשר פסח נאכל. וכן במצה דיליף מפסח וכל שכן מרור דכתיב גבי פסח. ואם כן כיון דמצוות מצה ומרור שבהגיע חצות יהי' כבר נאכל יותר טוב לברך בעל כנ"ל: ד) ובזה יש ליתן טעם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאסור לאכול לאחר הפסח. ולהנ"ל יש לפרש כיון שהמצוה בהגיע חצות. אם כן צריך שיהי' טעם פסח אז בפיו שלא יהי' כלה אכילת פסח מכל וכל. על כרחך שיהי' טעם מצה אז וישאר אז רושם מהמצוה: ה) ועל כן נראה לדינא למאן דאמר אין הפסח נאכל [אלא] עד חצות. והוא הדין מצה. דלאחר חצות מותר לאכול. ובלאו הכי נראה כן דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו רק בזמן המצוה. ועל כן נראה דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי אם הלכה כר' אלעזר בן עזרי' יהי' לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב"ע דעד חצות יוצא באפיקומן ראשון. ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים ואם הלכה כרב עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני: סימן שפב. ב"ה יום ועש"ק שופטים דנת לפ"ק שלום לכבוד ידי"נ הרב הגדול. מעוז ומגדול כקש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) מה שהקשה כבוד תורתו לשיטת התוס' דפסח שיש לו זמן קבוע מיד עובר בבל תאחר. אם כן ההולך לשחוט פסחו. איך מטמא למת מצוה. משום דכבוד הבריות דוחה של תורה בשב ואל תעשה. הא כיון שמטמא עצמו עובר בבל תאחר במעשה ולקי. כמו בנזיר שטימא עצמו שעובר בבל תאחר דנזירות טהרה ולקי [במכתב כבודו כתוב קרבנותיו. והוא טעות ופליטת הקולמוס. דבל תאחר דקרבנותי' אינו בטימא עצמו] עד כאן דבריו: ב) והנה בפשיטות הי' יכול להקשות שעובר על עשה דפסח בקום ועשה שמטמא עצמו אך באמת לא קשה מידי דכהאי גוונא חשיב שב ואל תעשה. כמבואר בתוספות ריש שבועות ובירושלמי פרק שבועות שתים דנשבע על הככר לאוכלו וזרקו לים חשיב לאו שאין בו מעשה. והיינו משום דאין האיסור הזריקה. רק מה שאינו אוכלו. ואם [לא] הי' זורקו גם כן הי' עובר במה שלא אכלו. נמצא דעכשיו שלא אכלו נעשה האיסור בלא הזריקה. והכא נמי דעכשיו שאינו עושה פסח. נעשה ביטול העשה בלעדי מעשה טומאה. ועל כן גם מבל תאחר לא קשה מטעם הנ"ל. מה תאמר אם לא הי' מטמא עצמו ולא עושה פסח לא הי' עובר בבל תאחר עד הערב. ועכשיו עובר תיכף בעת הטומאה. א"כ גבי שבועה נאמר דעובר תיכף בעת הזריקה בבל יחל. אלא ודאי כל זמן שלא עבר זמן השבועה ועבר על השבועה בפועל אינו עובר בבל יחל. הכא נמי כל זמן שלא עבר זמן הפסח ועבר על מצוות הפסח לא עבר בבל תאחר. ואינה דומה לנזיר שטימא עצמו דהתם אם לא הטומאה הי' מתקיים הנזירות בלי שום מעשה. נמצא שהטומאה עשתה העבירה. אבל זה שצריך לעשות פסח. וכשטימא עצמו ולא עשה הפסח. הרי העבירה במה שלא עשה לבד: ג) ויש ליישב ג"כ כיון דמצוות פסח גופה שמניעתו שב ואל תעשה נדחה. ממילא אין כאן בל תאחר. אבל לא נראה לי תירוץ זה דכיון שאם הי' קום ועשה לא הי' נדחה גם עכשיו לא חשיב דיחוי. רק שמצוות הפסח נעקר מעליו וכשעוקרו במעשה יאסר אך בירורן של הדברים כנ"ל: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן שפג. ב"ה יום ב' אחרי פה סאכאטשאב. לכבוד האברך המופלג החריף מו"ה ישראל נ"י במהר"ש נ"י [כעת הרב הדומ"צ בראדאמסק] א) אגרתו הגיעני. באביו שמחמת סיבה שהי' לו גזרו הרופאים שלא ישתה שום משקה ולא יאכל שום דבר חריף. אם יכול לצאת ידי חובתו במרור פחות מכזית: הנה מקור דין זה ברא"ש שכתב ומשום שמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית. ובפסקי מהרא"י סימן רמ"ה דבמרור לא כתיב בקרא לשון אכילה דיאכלהו דכתיב בקרא אפסח קאי. והביא דברי רא"ש הנ"ל. ובשאגת ארי' כתב דלרא"ש בכריכה דלית בי' ברכה שוב אין צריך כזית. אך הוא חולק על הרא"ש דאם כן במצה דצריך כזית הוא רק מקרא דבערב תאכלו מצות דכתיב אכילה במצה ואם כן מה צריך רבא לומר דבערב תאכלו מצות לבזמן הזה. הא גם לזמן המקדש צריך קרא שיהי' צריך לאכול כזית: ב) והנה השאגת ארי' דנהירין לי' שבילי דש"ס. כאן במחילת כבוד תורתו הרמה שכח מקרא כתוב בתורה. דקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו דלא כתיב אכילה במצה הוא בפסח שני בפרשת בהעלותך.