אבני נזר אורח חיים תיב

הם ואם כן אם אכל מרור ואחר כך מצה. אין שום חסרון באכילת מצה. דאין מצוות מצה תלוי' כלל במרור שלאחרי'. ואפילו לא יאכל מרור כלל נתקיימה מצוות מצה בשלימות. כל שכן שאכל אלא שלא אכל לאחרי' ואין חסרון רק במרור שעדיין לא הגיע זמן של מרור לכתחילה עד שאכל המצה. וכן לשון הש"ס כיון דלא בעידן חיובא דמרור אכיל לי'. וכן מצינו בשעיר המוספין דיום הכיפורים שהקריבו קודם עבודת היום לא עשה ולא כלום. הכא נמי עדיין לא הגיע זמנו של מרור לכתחילה): ג) קיצור הדברים אם אכל מרור ואחר כך מצה אין גרעון כלל באכילת מצה רק באכילת מרור. לא כן תקיעה תרועה תקיעה. דשופר הכל מצוה אחת ומעכבין זה את זה. ואם הריע ואחר כך תקע. הגרעון בשניהם דתקע ולא הריע אחרי' אף התקיעה אינה מצוה: ד) והנה העושה שני דברים בבת אחת נחשב כל אחד כאלו עשהו לאחר השני'. ועל כן המקדש שתי אחיות אינם מקודשות. דנחשב קידושי רחל כאלו הי' אחר קידושי לאה וכן גיטה וידה באין כאחת. ועל כן כשאכל מצה ומרור כאחד נחשב לגבי מרור כאלו אכלו לאחר המצה ויצא גם ידי מרור. ואף דלגבי מצה נחשב גם כן כאלו אכלו לאחר המרור מה בכך. הא מצוות מצה נתקיימה בשלימות אפילו אכלו לאחר המרור. אבל לגבי שופר דכששמע תרועה ותקיעה בבת אחת אף דלגבי תרועה נחשב כאלו שמעה לאחר התקיעה. הא גם לגבי התקיעה נחשב כאלו הי' לאחר התרועה ואין כאן פשוטה לפני'. בשלמא במצה ומרור שאין דנין רק על המרור וכיון שנחשב כאלו הי' לאחר המצה שפיר דמי אבל בשופר שדנין על שניהם. כשנחשב כאילו כל אחד הי' אחר חבירו אין כאן פשוטה לפני'. וכן בתרועה ותקיעה אחרונה. אם תחשוב כל אחד כאלו הי' מאוחר אין כאן תרועה קודם התקיעה האחרונה: ה) ובתמורה (דף ד') כשתרם ביכורים ותרומה בבת אחת עובר בעשה אף דשני מצוות הם. אך שם המצוה להקדים הביכורים לחשיבותו כמו שכתב רש"י שם ממכילתא יוקדמו ביכורים לתרומה שיש בה ארבע שמות יעוין שם. וכשהם בבת אחת אין כאן הקדמה. אבל במצה ומרור אין טעם מצה ואחר כך מרור כדי להקדים המצה. דאם כן מה קאמר הש"ס לא בעידן חיובא דמרור אכיל. דהא כהאי גוונא שאין חסרון רק מצד המצה. חשיב עדיין חיובא דמרור וכמו שכתב מהר"ם חלאווה בהא דפסחים (דף ו'.) דזמן שחיטה מחצות. אף דזמן פסח לאחר התמיד. מכל מקום בעצמותו הגיע זמנו רק שצריך להקדים התמיד. הכי נמי אם הטעם איחור המרור משום המצה. משום זה לא הי נקרא שלא בעידן חיובא דמרור. על כרחך הטעם משום מחוסר זמן דמרור ובבת אחת לא נחשב מחוסר זמן: ו) וראי' לזה מהא דיומא (דף נ"ז.) נתערבו לו דמים בדמים. אמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר ולשם שעיר. ואף שהסדר דם פר ואחר כך דם שעיר, מכל מקום מועיל בבת אחת. [ור' ירמי' לא מקשה עלה רק דיהיב מעלה דפר מקמי מטה דשעיר כו'] ולא יקשה משופר. אך הוא הדבר משום דכפרת דם פר בפני עצמו לכהנים וכפרת שעיר בפני עצמו לישראל ואין חסרון בדם פר אף אם הקדים דם שעיר. רק בדם שעיר מה שעדיין לא הגיע זמנו קודם שהזה דם פר. אבל בבת אחת חשיב הגיע זמנו: ז) עוד יש לומר בקצרה דסדר תקיעה תרועה תקיעה כתב בגור ארי' שבת סוף במה מדליקין טעם הענין דהעיקר הוא התרועה, ועל כן כתיב יום תרועה יהי' לכם. והתרועה הוא הקדוש. על כן הוא באמצע כמו א"י ירושלים ומקדש עיין שם. וכשהם בבת אחת אין ניכר מי האמצע ע"כ פסול. וכן בתרומה שמחויב להקדים הביכורים לחשיבותו. וכשהם בבת אחת לא ניכר מי הקודם. אבל במצה ומרור אין הטעם משום חשיבות המצה כנ"ל מדקאמר הגמרא שלא בעידן חיובא דמרור כנ"ל. רק הטעם יש לומר דמצות שבליל הפסח הם להודות על הניסים. ועל כן אוכלין מצה להודות על הגאולה. ואוכלין מרור להודות גם על המרירות שמררו כו'. שעל ידי זה עלינו למעלות גדולות ביציאת מצרים. אך לא נגלה טובת המרור עד הגאולה. על