אבני נזר אורח חיים תיא

ט) אך לכאורה זה אינו. דאם כן קשה לשמואל ריש פרק לולב הגזול דביום טוב שני דאינו מן התורה רק מדרבנן זכר למקדש. לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. אם כן קשה מתניתין דמרור של טבל דהא בזמן הזה מרור דרבנן. זכר לזמן דאיכא פסח ולא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. אלא ודאי מתניתין כר' שמעון. וילפינן מרור ממצה. דאית בי' פסול בגופא דליתי' בבל תאכל חמץ. ועל כרחך לשמואל מתניתין דלא כהילכתא ויש לומר דהוא הדין לדידן: י) אך יש לקיים הסיוע ממתניתין. ונאמר דמצה ומרור דמכשירי פסח הם. [וכן לשון הש"ס לקמן (דף צ'.)] ובעבודה זרה (דף מ"ו:) מכשירי קרבן פסול בהו נעבד כמו בקרבן עיין שם איבעיא דרבא. על כן כמו בקרבן דכתיב ממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל. כמו כן מצה ומרור בעינן דוקא מותר לישראל. אך מצה דאית בי' עשה בפני עצמו בערב תאכלו מצות. לענין העשה ההיא לא בעינן מותר לישראל. וצריך טעמא דליתי' בבל תאכל חמץ לר' שמעון. אבל מרור דאינו אלא זכר למרור הבא עם הפסח דמכשירי קרבן הוא. אפילו בלא דר' שמעון צריך שיהי' מן המותר, ואין קושיא ממרור לשמואל: יא) ואין להקשות דהא במכילתין (דף מ"ח.) ממשקה ישראל מן המותר לישראל. מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא נסכים מן המוקצה. אמרת מה טבל שאיסור גופו גרם לו. יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר פרש"י דאיסור שבת] גרם לו. ואי אמרת מוקצה דאורייתא. מה לי איסור גופו. מה לי איסור דבר אחר. והכי סלקא שמעתתא עיין שם. ומבואר דאיסור דרבנן לית בי' משום ממשקה ישראל. ואם כן מרור טבל דרבנן. דכל מעשר ירק דרבנן. למה יאסר משום ממשקה ישראל. לא קשיא. דלכאורה קשה שמעתתא דאלו עוברין. דהא הברייתא ממעט לה משום דאין איסור גופו גורם. וכיון שהטעם משום מוקצה דרבנן. מה צריך לטעם דאין איסור גופו גרם לו. על כן נראה לפי מה שכתב הרשב"א פרק חרש דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן. והוקשה לו דאם כן יהי' מותר לערב בטבל דרבנן משום דחזי לקטן. כמו שמותר לערב ביום הכיפורים משום דחזי לקטן. ותירץ הרשב"א דשאני יום הכיפורים דיומא גרם: והמאכל בעצמותו היתר. הוא דמהני לקטן. והשתא ניחא הברייתא. דכיון דאין בו איסור מגופו. רק דבר אחר גרם. הזמן דשבת והוא רק דרבנן. ומותר לקטן. חשיב מאכל המותר. כמו ביום הכיפורים כיון דאין איסור מגופו וחזי לקטן חשיב מאכל המותר. [ואפשר דכל הקרבנות הקרבים ביום הכיפורים חשובים מותר לישראל מטעם זה] ואם כן בנידון דידן בטבל דרבנן דאיסורו מגופו אף שהוא דרבנן. חשיב מאכל איסור: יב) עוד יש לי לומר דלדידן טבל פסול לאו משום מצוה הבאה בעבירה. רק משום דמצה איתקש לפסח. כדאיתא במכילתין (דף ק"כ:) אמר רבא מצה בזמן הזה אחר חצות. לר' אלעזר בן עזרי'. לא יצא ידי חובתו משום דאיתקש לפסח. ועל כן מצה של איסור פסולה כמו קרבן של איסור. והא דאיצטריך לטעמא דליתי' בבל תאכל חמץ. היינו משום דהברייתא ר' שמעון הוא כדמוקי לה בגמרא. ור"ש אית לי' בכל דוכתא כל העומד לפדות כפדוי דמי. כל העומד לזרוק כזרוק דמי. והוא הדין טבל דעומד להפריש כמופרש דמי. וחשיב מן המותר בפיך. והא דאין מביאין נסכים מן הטבל. ניחא גם לר' שמעון דכיון שנתקדשו בכלי. שוב אי אפשר להפריש עלי' תרומה דבעינן שירי' ניכרים שיהי' מותרין באכילה וזה אסור משום הקדש. אבל לגבי מצה חשיב מותר בפיך לר' שמעון. מה שאין כן לחכמים דלית להו כל העומד וכו' מצה של טבל וכן מרור של טבל פסולים משום ממשקה ישראל : יג) ובמה שכתבתי דבעינן במצה מן המותר בפיך. ניחא ליישב דברי הירושלמי הובא בתוספות קידושין (דף ל"ח.) ובר"ש פרק ב' דחלה דמקשה יבוא עשה דמצה וידחה ללא תעשה דחדש. ומשני משום דאין כתוב בצידו. והקשה הר"ש דבכל מקום בש"ס שדוחה אף על פי שאין כתוב בצידו. ולפי מה שכתבתי יש לומר דמצה דחדש פסול משום דבעינן מן המותר לישראל. והירושלמי מקשה דכיון שדוחה ללא תעשה הוי מן המותר. ומשני דבשלמא אם הי' כתוב בצידו הי' מותר ולא דחוי כמו שכתבו התוספות במנחות גבי כלאים בציצית דהותרה והיינו משום דכתוב בצידו הי' חשוב מן המותר. אבל השתא שאין כתוב בצידו והוי דיחוי לבד. לא חשיב מן המותר. ועיין פסחים (דף פ"ד.) פסח הבא בטומאה למאן דאמר טומאה דחוי' בציבור. אין בו משום שבירת עצם דפסול הוא. הכי נמי לא חשיב מותר. ובתוספות קידושין הנ"ל פירשו הירושלמי משום דהעשה קודם הדיבור. והלא תעשה לאחר הדיבור. אך בירושלמי סוף פרק ג' דנדרים גבי מילה בצרעת בתירוצו שם ובפרק קמא דביצה גבי חפירת עפר לכסוי ביום טוב דתלי לה הירושלמי במחלוקת זה. ושם אי אפשר לפרש כן: סימן שעט: ב"ה יום ב' אמור סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרבני החריף החסיד מו"ה שלמה נ"י בק"ק אזערקאב: א) אשר הוקשה לו בגמרא פסחים (דף קט"ו.) שהוכיח הש"ס מחכמים שחולקים על הלל בכריכה דסבירא להו מצוות מבטלות זו את זו. אימא דהטעם משום דצריך לאכול מצה ואחר כך מרור כדאיתא פסחים (דף קי"ד) ודומה לשמע תקיעה תרועה תקיעה משלשה בני אדם דלא יצא דאין כאן פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' כיון ששמע בבת אחת. הכי נמי אין כאן מצה ואחר כך מרור כשאוכלים בבת אחת: ב) תשובה. דע שיש הבדל בין הנושאים שמצה ומרור שתי מצוות הם. תדע שמברכים על כל אחת ברכה בפני עצמה. ואלו הי' מצוה אחת אין מברכין על כל חלק מצוה בפני עצמה. כמו שכתב בית יוסף אורח חיים סימן תרנ"א בשם תשו' רשב"א שאם נטל מינים שבלולב כל אחד בפני עצמו. מכל מקום אין מברכין אלא ברכה אחת על כולן דמצוה אחת הוא ואין מברכים על כל חלק דמצוה בפני עצמה. [טעות סופר אחת] ועל כורחין מצה ומרור שמברכין על כל אחד בפני עצמה שתי מצוות