אבני נזר אורח חיים תי

מהר"ל כאוכל שאר מינים. דנהי שאין עבירה מצוה נמי לא עשה. ואם כן ריב"ל שאמר ללוש שאר ימים בדובשא. ודאי לא נתכוין שלא יהי' מים כלל. שלא הי' ריב"ל מגרע מצוה חס ושלום. אלא ודאי שיהי' בה מים גם כן שבא לידי חימוץ ונקרא מצה. ונסתייעו דברי רי"ף דמוכח מדר' יהושע בן לוי שמותר ללוש במי פירות עם מים. ואם כן שפיר יש טעם למנהגינו (שעם מים הלא פסק גם המחבר שאין ללוש בהם לכתחלה שאין ללוש במי פירות לבד בלא מים שלא לגרע המצוה דשבעת ימים תאכלו מצות: סימן שעח. בדין אין יוצאין במצה של טבל: א) במכילתין (דף ל"ה:) תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל כו' תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששת הא מני ר' שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור. דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכיפורים פטור עד כאן: ב) וכתב הרמב"ן בחי' דנראה דלדידן דלא קיימא לן כר' שמעון ואית לן כולל ומוסיף יוצאין בטבל. ואין לומר דמכל מקום אין יוצאין משום מצוה הבאה בעבירה. אם כן למה ממעט משום דאינו בבל תאכל חמץ. תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה. אלא ודאי אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. משום דאפשר בהפרשה. אך העיקר דמצוה הבאה בעבירה דרבנן. על כן הוצרך למעט מקרא שלא יצא בו מן התורה. ולעולם יש בטבל משום מצוה הבאה בעבירה. ונתקיימו דברי פוסקי הלכות דאין יוצאין בטבל עד כאן דבריו: ג) ולכאורה נראה ראי' לדברי פוסקי הלכות. מהא דמקשה הש"ס על מתניתין דאבל לא בטבל פשיטא. ואי אליבא דרבנן דפליגי על ר' שמעון יצא. מה פשיטא. הא טובא איצטריך להשמיענו דקיימא לן כר' שמעון. אלא ודאי פשיטא לש"ס דעל כל פנים מדרבנן לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה, ויש ליישב דקושיית הש"ס דמרישא דיוצאין בדמאי שמעינן לה דבודאי לא יצא. ומשני בטבל דרבנן דהוה אמינא דדינו כדמאי דאידי ואידי דרבנן. קמשמע לן דוקא בדמאי מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי: ד) אך יש להוכיח מתירוץ הש"ס לא צריכא בטבל מדרבנן. ובטבל מדרבנן לא שייך טעמא דליתא בבל תאכל חמץ. דאין איסור חל על איסור. דאיסור דאורייתא על איסור דרבנן ודאי חל. וכן מפורש פרק שבועת העדות ובריש פרק יום הכיפורים דחל שבועה על איסור דרבנן. והוא הדין דחל איסור תורה על איסור דרבנן. כיון דמן התורה היתר גמור הוא. ואין לומר דמכל מקום מדרבנן לא חל. וחשוב שמדרבנן ליתי' בבל תאכל חמץ. ליתא דכיון שחל מן התורה אי אפשר שלא יחול מדרבנן. וכפי שבררתי בחי' לבבא מציעא דף נ"ג] ועל כרחך הטעם משום מצוה הבאה בעבירה. וכן פרש"י ז"ל גבי טבל טבול מדרבנן. וגבי קושיית הש"ס דמאי הא לא חזי לי': ה) עוד יש להביא ראי' מהא דתנן אבל לא במעשר שני והקדש שלא נפדו. והא לעיל האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל. משום דחמץ בפסח לא שוה מידי. ואם כן אם יחמיץ יפקע איסור הקדש ויחול איסור חמץ. וכן מעשר שני חוץ לירושלים שלא נפדה. דסתמא לא ראה פני חומת ירושלים ולית בי' לא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך רק עשה דוצרת הכסף בידך. כדאיתא במכות (דף י"ט:) עיין שם בתוספות דיבור המתחיל ר' יוחנן. ואם כן חמץ בפסח דלאו בר דמים ופדיון הוא לכאורה אין בו איסור כלום: ו) מיהו יש ליישב דאי מתניתין ר' שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור. הא סבירא לי' לר' שמעון דבר הגורם לממון כממון הוא אם כן חמץ הקדש גורם לממון אחר הפסח וכן סתם מתניתין ר' מאיר דאית לי' דבר הגורם לממון כממון דמי אך אכתי קשה ממעשר שני דאי אפשר להשהותו משום איסור בל יראה ואף גורם לממון לא הוי. אך יש לדחות דהנה לקמן (דף ל"ט:) במשנה גבי מרור ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. ומבואר דבטבל לא נפיק. וקשה הא במרור לא שייך לא תעשה דלא תאכל חמץ. וצריך לומר משום דהוקשו זה לזה. וכדאיתא בסוף הסוגיא. לענין מעשר שני בירושלים עיין שם: ז) והנה היקש זה יש לומר אפילו מן התורה. ואף דלא משכחת במרור טבל דאורייתא. מכל מקום משכחת לה הניקח בכסף מעשר שני חוץ לירושלים. וכן הקדש שלא נפדה דכהאי גוונא במצה לא יצא. וכדתנן במתני' דאינו יוצא במצה של מעשר שני חוץ לירושלים והקדש שלא נפדה. ומשום דלא חל איסור חמץ על לא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך. ולאו דהקדש. והוא הדין במרור הניקח בכסף מעשר חוץ לירושלים והקדש שלא נפדה. והנה מבואר דגלי קרא במרור דאינו יוצא במרור של איסור. אף דלא שייך במרור טעם דאינו בא לידי איסור חמץ [והא ודאי אין לומר דמשום דמצה כהאי גוונא אינו בא לידי חימוץ. אינו יוצא במרור. דמה טעם יש בזה] ואם כן במרור של טבל אף דלא הוי רק מדרבנן. אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ושוב יליף מצה ממרור בהיקש. דאפילו בטבל דרבנן לא נפיק. וכן במעשר שני והקדש שלא נפדו. אף דלא שייך טעמא דאינו בבל תאכל חמץ. שאם יחמיץ לא יהי' שוה כלום ויפקע איסור הקדש. וכן העשה וצרת הכסף בידך, מכל מקום במרור של הקדש שלא נפדה אינו יוצא בה. דמה נפקא מינה במרור בין טבל בין הקדש. ושוב יליף מצה ממרור: ח) אך יש סיוע לפוסקי הלכות מסתם משנה. שדוחק לאוקמי סתם משנתנו דלא כהילכתא דקיימא לן איסור כולל ומוסיף. וכן סתם משנה ר"מ דאית לי' כולל ומוסיף כדאיתא פרק ארבעה אחין. אלא ודאי משום מצוה הבאה בעבירה: