אבני נזר אורח חיים תט

ו) עוד נראה לי בישוב שיטת הר"ן על פי דברי התוספות ביצה (דף כ"ז:) בהא דחלה שנטמאת אינה נותנה לפני כלבו משום דמצוותה בשריפה והנה כרשיני תרומה שנטמאו מותר להאכילם לבהמות כדמפורש פרק ב' דמעשר שני משנה ד'. וקשה הא מחויב בשריפה. וצריך לומר משום שעומדים לבהמות ולבהמות מותר להאכילם בטומאה. שוב אין טעון שריפה ואף דשם מאכל אדם עליהם שראוי לאדם על ידי הדחק. דאי לאו הכי לא הי' חל עליהם שם תרומה. מכל מקום כיון שעומדים לבהמה ומותר לבהמה אינו טעון שריפה. והנה בפסחים (דף מ"ה:) הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה נשרפת עם הטומאה בפסח. וכתב הרי"ף הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינו טעון שריפה. ומבואר דכל זמן שראוי לכלב טעון שריפה. והנה בתוך זמנו דאסור בהנאה ואסור ליתן אפילו לבהמתו. ניחא דטעון שריפה שאינו ראוי' למה שהם עומדים. אבל לפני זמנו להפוסקים כר"ש יש לומר דמדאורייתא אין טעון שריפה וביעור כלל. שהרי עומד לבהמה ומותר לבהמה ודומיא דכרשיני תרומה מדמחייב בתרומה על כרחך שם אוכל אדם עליהם כנ"ל. ואף על פי כן כיון שעומדים לבהמה אין טעונים שריפה. הכי נמי בזה: ז) אך נראה כיון דהשבתת שאור דלפני זמנו ותוך זמנו מחד קרא. דתשביתו שאור מבתיכם כתיב. וכשם בפסח שתוך זמנו גם הנפסל מלאכול לאדם בכלל. כן לפני זמנו. וזה יותר מהיקש. ואם כן מדחייבה רחמנא לבער חמץ שנפסל מלאכול לאדם לפני זמנו. שמע מינה שאסור בהנאה לפני זמנו. ומיושבין דברי הר"ן: ח) והשתא לא קשה מדחזקי' דכל זמן שאין לנו לימוד שיהי' אסור בהנאה בתוך זמנו. אין לנו ללמוד מתשביתו שיהי' אסור בהנאה. שאם היינו אומרים שמותר בהנאה. באמת היינו אומרים שהנפסל מלאכול לאדם אין טעון ביעור. אך השתא דמוכח דבתוך הפסח אסור בהנאה ותשביתו דקרא אף בחמץ זה כתיב. וגם לפני זמנו בהשבתה. מוכח דגם לפני זמנו אסור בהנאה. וזה כפתור ופרח: סימן שעז. בדין מצה עשירה. א) עיינתי בטעם מנהגינו שאין נוהגין במצה עשירה אפילו במי פירות בלא מים. כי הטעמים שנאמרו בזה שחוששין שמא נתערב מים. או שחוששין לדעת רש"י כי מי פירות לבד ממהרים להחמיץ הם חלושים קצת. דמהיכי תיתי לחוש שנתערב ואנחנו רואים שלא נתערב. כמו בלש במי בצים וכדומה. ואף לדעת רש"י הוא חשש חמץ נוקשה דרבנן. ומהיכי תיתי לחוש ליחידאה בכיוצא בזה בדרבנן לכתחילה דהא קיימא לן תאפה מיד: ב) ולפי עניות דעתי נראה טעם בזה מעיקר הדין.והוא דהנה הרי"ף ז"ל הביא ראי' דמותר ללוש במי פירות לכתחלה מדר' יהושע בן לוי דאמר מכאן ואילך לושי לי בדובשא. ובעל המאור ז"ל השיב דאפשר שבלא מים הי'. ואף שהרמב"ן סמך דברי הרי"ף דבגמרא אייתי דר' יהושע בן לוי לסייע לר' עקיבא ובלא מים אפילו בלא מצה עשירה אין יוצאין בה מפני שאינו בא לידי חימוץ ולא שייכא בה שימור, עדיין הוא רחוק. שבגמרא לא הביאו זה רק לתרץ הקושיא דר' עקיבא אדר' עקיבא. ועל כרחין הא דמייתי הא דריב"ל ללמד דהוה אמינא דבכל הפסח אם בא לאכול דגן צריך שיהי' לחם עוני. דבפרשת ראה כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני ונהי דכל החג רשות. יש לומר דהיינו אם רצה שלא לאכול לחם כלל הרשות בידו. אבל אם רצה לאכול לחם צריך שיהי' לחם עוני. כמו רשות דסוכה כל שבעה דהיינו אם רוצה שלא לאכול דברים הצריכים סוכה. אבל אם אוכל דברים הצריכים סוכה חייב לאכול בסוכה. הכי נמי בזה. על כן אייתי הא דריב"ל. ואם כן אכתי יש לומר דבלא מים הוא: ג) אך לפי עניות דעתי נראה דהנה דעת מהר"ל בספר גבורות ה' שאם אין לו ללילה ראשונה רק מצה עשירה מחויב לאכול לקיים מצוות בערב תאכלו מצות אף שאינו יכול לקיים מצוות לחם עוני. ועל כן אסור לאכול בערב פסח מצה עשירה. ומה שהתיר רבינו תם הוא בלש בלא מים כלל. דכהאי גוונא לא נקרא מצה כלל. ולפי זה יש לעיין איך מותר לאכול בפסח מצה שנלושה בלא מים כלל כיון דכהאי גוונא לא הוי מצה כלל. וקרא כתיב שבעת ימים תאכל מצות לשלול מה שאינו מצה שיהי' לאו הבא מכלל עשה כמו שכתב בספר חרדים. אך צריכין לומר כמו שמותר לאכול בשר או פירות ועל כורחך פירוש הכתוב רק שאם בא לאכול לחם צריך שיהי' מצה. כמו כן יתפרש לדעת מהר"ל ז"ל שאם אוכל דבר הבא לידי חימוץ צריך שיהי' מצה. אבל אם נלוש בלא מים כלל הוא כאוכל דבר הבא שלא מחמשת המינים: ד) והנה בעל המאור הקשה מאי טעמא לא מברכין על אכילת מצה כל שבעה כשם שמברכין כל שבעה לישב בסוכה [ותירץ דמצה אינו מחויב דאפשר בשאר דברים. אבל סוכה על כרחו צריך לישון דאי אפשר לעמוד בלא שינה עיין שם] ומהר"ם חלאו"ה מסיים בה משמו זה לשונו דהאיך יברך על אכילת מצה דמשמע דלא סגי בלאו הכי. מכל מקום למדנו שאם אוכל מצה בשאר ימים הוא עושה מצוה כמו שעושה מצוה האוכל בסוכה בכל החג. ומצוה זו היינו שאם אוכל לחם צריך שיהי' מצה. ולדעת מהר"ל שאם אוכל דבר הבא לידי חימוץ צריך שיהי' מצה. ואם אוכל עיסה שנילושה בלא מים הוא לדעת