אבני נזר אורח חיים תז

והוא תימה דבגמרא אמרינן דבשעה ששית אינו ברשותו לבטל, אך לפי מה שכתבתי הביטול מועיל אליבא דר"ש דלדידי' הוה תרי דרבנן. וכשם שיכול לקדש. כמו כן יכול לבטל. דבגמרא יליף שאינו יכול ממה שאין חוששין לקידושין. אם כן ממילא כשחוששין לקידושין. או לשיטת המחבר דבתרי דרבנן מקודשת ודאי. [ ובשעה ששית הוי רק ספק קידושין משום מקצת פוסקים פסקו כר' יהודה בלפני זמנו] יכול לבטל ועל כן כתב רש"י לבטל גם ביום משום פת ששייר לאכילתו. שיועיל על כל פנים אליבא דר' שמעון. הן אמת דלפי גירסת הספרים שלנו ריש פרק כל שעה אמר רב גידל אמר ר' יוחנן המקדש משש שעות ולמעלה ופרש"י בשעה ששית. והרי ר' יוחנן סובר כר' שמעון. אך גירסת הרא"ש שם אמר רב כמו בפרק קמא. ורב לטעמי' דפוסק כר' יהודה. וכן הא דהבודק צריך שיבטל רב אמר לה. ואליבי' משני הש"ס דבשעה ששית אינו יכול לבטל. אבל לר"ש הוה לי' בשעה ששית תרי דרבנן: ד) דעת התוספות דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה גם מדרבנן. [אלא שמדבריהם (דף ק"כ בסוף העמוד) מבואר דבלפני זמנו הלכה כר' יהודה]. ובאכילה אסור מדאורייתא. דתשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה. והר"ן במלחמות כתב בלשון אחר אין לך דבר שטעון השבתה ומותר באכילה. ונראה דנפקא מינה בחצי שיעור. לדעת הפוסקים דחצי שיעור אינו עובר בבל יראה ובעשה דתשביתו. דלהתוספות מותר באכילה. מאחר שאין איסור אכילתו רק שמבטל בזה מצוות תשביתו וחצי שיעור הא אין עליו חיוב השבתה. אבל להרמב"ן הראי' מדטעון השבתה. שמע מינה שאסור באכילה. אבל אין איסור אכילתו משום חיוב השבתה ואף חצי שיעור אסור באכילה. כמו כל מאכלות אסורות וכמו כלאי הכרם. דנפקא איסור הנאה שלו מפן תוקד אש. וכי סלקא אדעתא דחצי שיעור כלאי הכרם [להפוסקים דבעשה אין חיוב בחצי שיעור] מותר בהנאה וזה פשוט: ה) שיטת הר"ן בפרק קמא דאפילו לר' שמעון מחצות ולמעלה אסור בהנאה מן התורה ולא כתב הטעם. והראה מקום לחידושיו אשר לא זכינו אליהם. ומצד הסברא קשה להבין שאם מחיוב השבתה נלמוד איסור הנאה נאמר תרומה טמאה יוכיח שבשריפה ומותר בהנאה ). מיהו לאותו צד שכתבתי בהגה"ה בדעת