אבני נזר אורח חיים תו

סימן שעה. א) דעת בעל המאור דלר"ש חמץ בערב פסח מותר באכילה מן התורה עד הלילה. ודעת התוס' והרמב"ן דבאכילה אסור מן התורה אפי' לר' שמעון. ובהנאה מותר מן התורה. ודעת הר"ן דאפי' בהנאה אסור מן התורה. וטעמו של דבר לא גילה לנו. והראה מקום לחידושיו אשר לא זכינו להם ולכאורה תמוה. שהרי חזקי' אמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה. ואי מתשביתו לחוד אסור בהנאה. מאי קמבעיא לי'. ולמה לי קרא דלא יאכל. ודוחק לומר דלחמץ של אחרים אצטריך: ב) ולאחר העיון מצאתי בעז"ה דינו של הר"ן מפורש בגמ' במכילתין (דף מ"ח.) דנהנה מעצי אשירה לוקה משום דלא תביא תועבה אל ביתך, ופסק כן הרמב"ם פרק ז' מהלכות עבודה זרה הלכה ב'. והנה. לאו דלא תביא וגו' הוא כפשוטו גם כן שלא יכניס עבודה זרה לתוך ביתו כדתנן בעבודה זרה (דף כ"א.) אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. ומכל מקום הנהנה חשיב גם כן מביא לביתו. א"כ כי כתיב תשביתו שאור מבתיכם. כשנהנה עובר בעשה דתשביתו. וחזקי' הכי מבעיא לי' מנא לן סברא דעשאן כאילו ברשותו. אימא דמותר בהנאה ומשום הכי עובר בעשה דתשביתו ובבל יראה וב"י. ועל כן אי אפשר שיאסר בהנאה משום עשה דתשביתו. דאם יאסר לא יהי' מוזהר עליו בעשה ולא תעשה. ושוב יהי' מותר. ואין לדמותו לדברי הר"ן בעבודה זרה בזוכה בעבודה זרה של נכרי דעל כן חל הזכוי כיון דכל זמן שלא זכה בה יש לו היתר על ידי ביטול. והכא נמי יחול האיסור הנאה. כיון דכל זמן שלא חל הוא שלו ואסור. דזה אינו דהתם כיון שזכה פעם אחת שוב אין לו ביטול. מה שאין כן בנידון דידן לאחר שנאסר יחזור ויהי' מותר כיון שאינו שלו. ועל כן אי אפשר לאיסור הנאה משום תשביתו לחול. על כן מייתי לה חזקי' קרא דלא יאכל דאינו תלוי בשלו. ועל כן אסור בהנאה. ושוב מוכח סברא דעשאן כו'. ואף בערב פסח אסור כדברי הר"ן ז"ל ודו"ק כי קצרתי: ג) ואין להקשות לרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראי' אם כן גם איסור אכילה והנאה תלוי בשלו ולא יאסר. דזה אינו דוודאי לר' יהודה דאוסר חמץ שעבר עליו הפסח. אם הי' בפסח של ישראל. ואחר הפסח נעשה של נכרי נשאר באיסורו וכמו אם הי' של נכרי כל ימות הפסח ואחר הפסח נעשה של ישראל. לית לן בה. כיון שלא חל האיסור. כמו כן להיפוך. וראי' לזה מש"ס חולין (ד:) סברוה הא מני ר' יהודה היא. ולא אמרינן דלדידן לאו איסור מן התורה. כמו חמץ של ישראל חבירו דאינו עובר בבל יראה. אלא ודאי דאחר שהי' בפסח של ישראל נעשה גופו של איסור לר' יהודא. ואף אם אחר הפסח הוא של גוי אסור. ולפי זה הוא הדין בתוך הפסח עצמו. אם הי' פעם אחת של ישראל. אף שפסק אחר כך מהיות שלו. נהי דאינו חייב עליו כרת משום חמץ בפסח. מכל מקום אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח. כיון שעבר עליו מקצת פסח ברשות ישראל ודו"ק היטב כי הוא נכון וברור. ולפי זה שוב נאסר בהנאה לאחר שעבר מקצת פסח משום חמץ שעבר עליו הפסח ושוב מוכח סברת עשאן וכו': ד) ובהכי ניחא דלא אמר ר"א בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראי' לר"ש. ולמה שכתבתי ניחא. דלר' שמעון הדרא קושיא. דאי יליף שאור דאכילה. ואף איסור אכילה והנאה תלוי בשלו. מנל"ן סברת עשאן כו'. נימא דלא אסרה תורה בבל יראה. והוא הדין באכילה ובהנאה למאי דיליף אכילה מראי'. אלא משום דמותר בהנאה. ועל כן באמת מותר בהנאה. כיון שאם יאסר יהי' מותר כנ"ל. ודו"ק בכל זה: סימן שעו. א) הרמב"ם והרא"ש פסקו בלפני זמנו כר' יהודה וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים. וכתב ראי' לשיטתם מסוגיא דפרק קמא. והראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן בס' המצות ובעל המאור ור"ן פסקו כר"ש. והראי' מפרק קמא השיב עליו הרמב"ן בספר המצות ולשיטת הפוסקים כר"ש יש ארבע דיעות. דעת בעל המאור דמותר אפילו באכילה מה"ת. אלא שאסור לשהותו. דבכל שעה עובר בעשה דתשביתו, וליהנות בו אפי' מדרבנן אין איסור אלא דלכתחילה לא שרינן לי' ליהנות. אבל אם עבר וקידש מקודשת. ודיעה זו דחוי' היא בכל הפוסקים. וכן משמע בקידושין (דף נ"ו:) דמפיק כלאי הכרם דאסור בהנאה מדכתיב פן תקדש תוקד אש. הנה שמוכיח שאסור בהנאה מדחייב לשורפו. והוא הדין שנלמד מזה לחמץ שאסור באכילה. ומה שאין למדין ממנו לאסור גם בהנאה. נראה דהיינו טעמא. דמידי דאכילה יש לומר שצוותה התורה לבערו משום שעומד לאכילה. והוא אסור באכילה. אבל כלאי הכרם שאפילו קשין של כלאי הכרם אסורין, אם איתא דשרי בהנאה. הרי היתר גמור הם. ולא צוותה התורה לבער מן העולם מה שהוא היתר גמור, אלא ודאי דגם בהנאה אסור. אבל חמץ מידי דמאכל הוא. לא נוכל ללמוד מחיוב ביעור איסור הנאה. ותדע דתרומה טמאה ממונו הוא לקדש בו אשה. ואף על פי כן הוא מהנשרפין: ב) דעת הראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן. דלר"ש אסור באכילה דבר תורה. ובהנאה אסור מדרבנן. ועל כן כתב בעל העיטור הביאו הרא"ש פרק כל שעה סי' ב' דהמקדש בשעה ששית חוששין לקידושין. ונראה דהיינו טעמא משום דלאחר שש אסור באכילה ד"ת ובהנאה מדרבנן כנ"ל. ובשעה ששית אסור באכילה מדרבנן. אם כן הוה לי' הנאה תרי דרבנן וזה שכתב המחבר באבן העזר המקדש בשעה ששית בחמץ דרבנן מקודשת. בשעה ששית בחמץ דאורייתא. לאחר שש בחמץ דרבנן חוששין לקידושין ולכאורה הא לאחר שש בחמץ דרבנן דלא כמאן. דהכל מודים בחד דרבנן אינה מקודשת. אך המחבר חשש לדעת הסוברים לאחר שש אין אסור בהנאה רק מדרבנן. ועל כן בחמץ דרבנן הוה תרי דרבנן והוא הדין בשעה שישית כנ"ל: ג) ובזה נראה ליישב תשובות רש"י שהביא הרא"ש פרק א' סי' ט'. לבטל בשעה ששית.