אבני נזר אורח חיים תה

ואין ראי' מהטור לבאר. אך בבית יוסף שם בשם המרדכי משמע גם באר נאסר במשהו אך צריך עיון מהא דמשתחוה למעיין: י) ונראה לי ליישב דהנה ריש מקוואות מי גבים פחות ממ' סאה שתה טמא ושתה טהור טמא. וכן במשנה ג' נפלו מים טמאים ושתה טהור טמא ופי' הר"ש והראב"ד פט"ו מה' טומאת אוכלין ה"א דמי גבא אינו מקבל טומאה עד שיתלשו. וכשנפלו בה מים טמאים נתבטלו ברוב. ומכל מקום לאחר שלקח ממי גבים ושתה. בשעה ששתה חזרו מי גבא להיות תלושין. ומשהו מים טמאים המעורבת במים שנתלשו מטמאה את כל מה שנתלש. ועל כרחין הטומאה חוזר וניעור. דשוב אין כאן רוב. דהכל טמאים. וכן הא דבכורות דף כ"ג.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים. טהרה עוררת טומאה. ומשום דטהורים עצמם נטמאו עיין שם: יא) ולפי זה לכאורה במשתחוה למעיין נהי דלקמי' סגיד וקמאי קמאי אזלי. ומים הנשארים אין אוסרים במשהו. דמחובר אינו נאסר במשהו. מכל מקום כששואב מהם לנסכים יהי' חוזר וניעור דאז תלושים הם ומשהו מים שיש בה תאסור אותם. ולא דמי להא דקיימא לן לח בלח קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח. דשאני התם דאיסור פסח לא חל עליהם כלל. דבהגיע פסח כבר נתבטל. ולא מצינו חוזר וניעור רק שיחזור האיסור שהי' עליו תחילה. וזה בלח בלח קודם הפסח. אבל במשתחוה למעיין דמים במים נאסרין שפיר נאמר דחוזר וניעור: יב) אך לא קשה מידי דהא כתב הר"ן פ' גיד הנשה דלא אמרי' מין במינו לא בטיל היכי שדבר היתר אחר מעורב בו. אם כן כל מין במינו דלא בטיל הוא משום דבשעת נפילתו עדיין אין דבר היתר מעורב בו. אבל מעיין זה דמחובר אינו נאסר משום מין במינו רק אחר שיתלוש באת לאוסרו. הרי אז כבר מעורב בהיתר ): יג) והנהנזה הוא בעבודה זרה דוקא דלא הוי במשהו אלא מין במינו. והיכי שדבר אחר מעורב בו לא מיתסר משום מין במינו. וכן כתב בנקה"כ דבדבר שיש לו מתירין וכדומה דלא מיתסר אלא מין במינו לא מיתסר היכי שדבר אחר מעורב בו. אבל חמץ בפסח דאפי' מין בשאינו מינו אסור אפי' דבר אחר של היתר מעורב בו אסור יע"ש, ואם כן בחמץ שובמיאסרו המים אחר שנתלשו: יד) ואחר הדברים האלה שמקור האיסור של בארות שנפל בהם חמץ מהא דמקוואות. ושם משנה ה' מאימתי טהרתן בית הלל אומרים רבו אף על פי שלא שטפו. והכי קי"ל. ואם כן כשניקו את הבאר ורבו מים חדשים על מים הראשונים (עי' בסוף התשובה דווקא שרבו ששים מדות על הנשאר) שוב אין חוזר וניעור. ועיין שם בפי' הרא"ש כגון גומא שמחזקת כ' סאה וגבא ט' סאה וירדו בה גשמים עשר סאה לבית הלל טהרו ברביי': טו) הן אמת שהראב"ד הנ"ל ה"ב כ' וזה לשונו בתוספתא מפרש אפי' נפלו בו מים טמאים הרביי' מטהרת אותה וברביי' של מ' סאה מים כשרים מפני שהוא כהשקה עד כאן לשונו. ולפי זה אין ראי' לנדון דידן. אך דברי הרא"ש הנ"ל ברור מללו דאפי' אין כאן בין הכל רק י"ט סאה לבית הלל טהרו ברביי' ונחזי אנן בתוספתא אם הוא כהראב"ד או כרא"ש: טז) והנה ז"ל התוספתא. וכיצד רבו אף על פי שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק מ' סאה ובתוכו י"ט סאה ונפלו לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין טמאים כיון שנפל כ"א סאה של מי גשמים טהורין מפני שרבו עד כאן לשונה. ומינה למד הראב"ד דוקא שיש בצירוף מ' סאה מים כשרים. אבל קשה על זה. שהרי כל המקוה אינו רק מ' סאה וכי בצרת מינה הפחות מג' לוגין מים שאובין טמאים ליכא מ' סאה מים כשרים. ואיפוא כ' הראב"ד אלא כשיש (מלבד המים פסולים) מ' סאה מים כשרים. ובפרק ז' דמקוואות (משנה ב') אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורין [פי' הר"מ ז"ל מים שאובין כו' כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב. ונפל מהם קורטוב לתוכו לא העלהו ע"כ הרי דאף שיש בצירוף מ' סאה לא ניטהר בהשקה. ואין לומר דהתוספתא מיירי שעלו המים למעלה מהמקוה. דאם כן רבו ושטפו ובאמת גי' התוספתא מוקשה כמובן. וראיתי להגר"א ז"ל בפי' על התוספתא שהגיה כיון שנפלו לתוכו כ' סאה. וא"כ אין בצירוף מ' סאה וכהרא"ש. וטהורין משום רוב לבד. וכן כתב בביאור הגר"א להדיא. ואם כן גם הבארות הוכשרו: יז) שוב ראיתי דיש לומר דבעי שירבו ששים ידות על הנשאר. דעל כרחך הטעם דמהני רבו כיון דאיכא תרי משהו שוב אינו חוזר וניעור. והתינח לענין טומאה וטהרה דברוב טהורים הטמאים בטלו ברוב. כדאיתא בבכורות גבי הלוקח ציר מעם הארץ. אבל לענין או"ה דאינו בטל אלא בששים. לא חשיב תרי משהו עד שירבו עליו ששים ידות כגון דרך משל אם נשאר בבאר לוג לא ישאבו עד שיהי' בבאר ס"א לוגין. אך אז ודאי מותר לשאוב' כנ"ל: הק' אברהם.