אבני נזר אורח חיים תד

אלו אין להם הבנה. דמאי ענין קנס שיהי' תערובת במשהו. ואי משום קנס, גם לאחר הפסח יהי' במשהו ולכאורה שם החתום הוא רש"י. ובגמרא כתב להדיא הטעם רק משום דבכרת ולא בדיל מיני' ולא משום בל יראה: ב) ומה שכתב בשם הצל"ח דרש"י כתב כן לרב ולא לרבא לא היה דברים מעולם. ואדרבא הצל"ח כתב דרש"י לא פי' משום בל יראה. דאם כן אפילו לפני זמנו נמי משש ולמעלה. שגם אז עובר בבל יראה [לפי שיטתו]. ואם תאמר מי הכריחו לרש"י לפרש בזמנו בתוך הפסח. יפרש גם אחר שש. דעל כרחך כן הוא בזמני דשמואל ור' יוחנן. ותירץ משום דרבא אמר במשהו כרב, ותיבת כרב מיותר. אך משום שלא היינו יודעין אם כוונת רבא בזמנו על תוך הפסח דוקא. או גם לפני זמנו. ועל זה אמר כרב דהיינו בזמנו דרב בתוך הפסח דוקא. אבל משש שעות ולמעלה בששים. ואם כן מוכח דטעמא דרבא לאו משום בל יראה. דאם כן גם מחצות ולמעלה כן. רק הטעם משום כרת. ובחצות דליכא כרת בששים: ג) וכן מוכח עוד ברש"י עבודה זרה (דף ע"ד.) שסובר שם חמץ בפסח במשהו רק לאיסור אכילה. אבל מאכילה לכלבו. והיינו משום דבהנאה ליכא כרת. אבל אם הטעם משום בל יראה. מה נפקא מינה בין אכילה להנאה. וכן מפורש ברא"ש והפוסקים שהביא המגן אברהם סימן תמ"ז דטעם דבמשהו משום דכרת ולא בדילי. וכן מוכח עוד בתוספות עבודה זרה (דף ס"ו:) דחמץ לפני זמנו בששים כמו חמץ לאחר זמנו לר' יהודה. ואי טעם דבמשהו משום בל יראה. מה ראי'. לא מבעי' לדעת האומרים דלפני זמנו עובר בבל יראה. אך אף לדעת רוב פוסקים דאינו בבל יראה עד הלילה. מכל מקום הא אסור לשהותו משום עשה דתשביתו ואיט דומה לאחר זמנו. אלא ודאי איסור שהי' אינו ענין לבמשהו: ד) ואף לדעת התוספות חולין (דף צ"ז.) דטעמא דחמץ במשהו משום דחמיר טפי דעובר בבל יראה ולא בדילי מיני'. מכל מקום הדבר ברור דשל נכרים גם כן אוסר במשהו. והרי כל חמץ מבטלין קודם הפסח. ואף שיתחמץ אחר כך. ואף שעדיין לא הי' ברשותו בשעת ביטול. כמו שכתב בתשו' ב"ח סי' קכ"א. ובנתיבות סי' רי"א ביאר דבריו בטוב טעם, וכל חמץ אינו עובר בבל יראה שהכל בטל. ועוד הרי כריסה בין שיני' שבריש פסחים כתבו התוספות בטעם ביעור חמץ לאחר הביטול. אי נמי משום שהחמירה תורה בבל יראה ובל ימצא. הנה שטעם זה מועיל גם לאחר הביטול. דמכל מקום שם חמץ חמור. והוא הדין בשל נכרים: ה) ועוד כי היכי דהתם כתבו התוספות דאף בנוקשה לא פליג. והוא הדין בחמץ של נכרים. וכל שכן הוא. דנוקשה הא קיל לענין שהי' דאיירי בי' מה שאין כן חמץ דבמשהו לענין אכילה של נכרי חמור כמו של ישראל. וגם חמץ של נכרי בכלל הגזירה אף דאין בו טעם שהחמירה תורה לענין בל יראה. ולא גרע ממשקין שזבו דגזרינן שמא יסחוט. ואף ביצה שנולדה בכלל הגזירה אף דאין בה גזירה הנ"ל. והכי נמי ממש של נכרי. כיון דחמץ גמור הוא לחיוב אכילה דגזרו בו לאיסור משהו הוא בכלל הגזירה. וכל אלה דברים פשוטים וברורים. ולא הי' כדאי לכותבן זולת להוציא מלב הטועים: ו) ועוד דאפילו יהיבנא לכו טעותא דבחמץ של גוי אינו במשהו. כשבא ליד ישראל לאוכלו חוזר וניעור. ולא דמי לנתבטל קודם הפסח. דלא חל עליו איסור פסח מעולם. ולא מצאנו חוזר וניעור אלא היכי שהי' אסור מתחילה. מה שאין כן חמץ של גוי זה שנאסר בעיני'. ואם תאמר מכל מקום לענין בל יראה שלא חל עליו בעודו של גוי אינו חוזר וניעור וכיון שאינו עובר בבל יראה. שוב אינו אסור במשהו ליתא דהא בתשו' חכם צבי סימן פ"ו העלה דאינו עובר על משהו בבל יראה. ומכל מקום אוסר אכילתו במשהו. שמע מינה דביטולו לענין בל יראה. אינו מונע שלא יאסור אכילתו. ואף דהחכם צבי כתב כן לטעם דכרת. הלא הרמב"ן שכתב טעם בל יראה כתב נמי טעמא דכרת. וכן מוכח מהא דהלכה רווחת בישראל דאחר שש אינו אוסר במשהו. אף דלקצת פוסקים עובר בבל יראה. ואפילו להפוסקים דאינו עובר. על כל פנים אסור להשהותו משום עשה דתשביתו. מה נפקא מינה בין איסור לאו לאיסור עשה. אידי ואידי דאורייתא: ז) ובעיקר דין הבארות שעושה דחק גדול מחמת שהאינם יהודים זורקין בהם חמץ. ואף אם ינקו הבארות אי אפשר שלא ישאר בו מעט מים ושוב אוסר הבאר במשהו. ואף להטורי זהב דמתיר תרי משהו. זה במשהו שנבלע ביבש דמשהו אינו יוצא אבל לא לח בלח. מצאתי להם רפואה מן התורה. אם לאחר שניקו את הבאר וישאר דרך משל לוג מים. אם ימתינו עד שיהי' בבאר יותר משני לוגין [ועיין בסוף התשובה שצריך ס'] יוכשר הבאר כמו שאבאר: ח) הנה בעבודה זרה (דף מ"ז.) איבעי' לרבה המשתחוה למעיין מימיו מאי לנסכים. למיא דקמי' סגיד וקמאי קמאי אזלי. או דילתא לדברינא דחיא סגיד. וכתב הריטב"א ומכאן נראה לי דהא דאמרינן לקמן מים במים במשהו. דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אין נאסרין. דאי לא אף על גב דלקחי' סגיד הא מתסרי על ידי תערובת. וכן הורה לי רבינו ז"ל הלכה למעשה בכומר שזרק מים הרעים לבאר דאינו נאסר במשהו עד כאן לשונו. ולפי זה הוא הדין דאינו נאסר במשהו חמץ והבא להחמיר ולומר דחמץ חמור מעבודה זרה דאפילו במחובר נאסר. כי היכי לענין אין מינו. עליו להביא ראי' כדתנן במסכת ידים פרק ד' הבא להחמיר בדרבנן עליו הראי': ט) הן אמת דלכאורה יש לפקפק בראיית הריטב"א ז"ל. דיש לומר הא דבע"ז מין במינו במשהו דוקא בנאסר גם להדיוט. אבל מעיין דלהדיוט אינו נאסר דמחובר הוא רק לגבוה נאסר מנא לי' דכהאי גוונא במשהו. ויש ליישב ראייתו שהרי רבה כחומרי דרב עביד ורב הא סבירא לי' בכל איסורין מין במינו במשהו. ומדרב בכל איסורין נשמע בע"ז לדידן. והוא הדין דיש ללמוד לענין חמץ בפסח. ובטור סימן תס"ז כתב רק בור ולא באר. ויש לומר דוקא מעיין אינו נאסר דמחובר לכלל מים שבעולם והוא הדין באר. אבל בור שפיר נאסר במשהו