אבני נזר אורח חיים תא

דאינו עובר עליו. אבל ברגל דכל יום ויום נעשה גיעול ולא חל עליהם חיוב שריפה ומריקה ושטיפה הרי קולו חומרו. ומתחילה עובר עליו כשמותירו וזה שמוכיח מקרא דכל זכר בכהנים יאכל אותה דמוכח מזה דלאו כהן העובד אותה אוכלה רק כל הכהנים [עי' פרש"י על התורה ובגמ' בפרק טבול יום] והוא מתנה משלחן גבוה לא חלף עבודתו ועל כרחין לאו ממון הדיוט הוא רק ממון גבוה. וכשעבר זמן אכילה חוזר לאיסורו וממילא עובר בב"ת כשמשהה עד אחר זמן אכילה. ועל כן עביד לה מריקה ושטיפה קודם שעבר הזמן ודו"ק היטב: סימן שסח. לרב אחד שאלה. איך להגעיל הענגלישע קעך כי אי אפשר להניח גחלים בהשפה: א) תשובה. הנה דברי פרי מגדים לא ראיתי. כי מעט מעט אשר אני רואה באחרונים. בפרט בס' פרי מגדים שהלשון קצר. ואי אפשר בהעברה בעלמא. וללמוד טוב אצלי יותר בגמ' וראשונים. אולם מקור הדברים פסחים (דף ל':) זה הסיקו בפנים זה הסיקו מבחוץ. דהיסק שמבחוץ אינו מועיל כיון שישתמשו בו בפנים וזה לשון הרב בש"ע והיסק חיצון אינו מועיל כלל מן התורה. שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימיות הכלי. וצריך להפליטו גם כן דרך פנימיות דכלי דכבלעו כך פלטו עד כאן לשונו ואם כן בהתנורים שהסיקו מפנים ומשתמשין בו חמץ מבחוץ לכאורה אינו מועיל הסיקו שמבפנים להכשירו: ב) אולם יש לומר דהיינו דוקא בחרס דבהא מיירי הש"ס שם. אבל בענגלישע קעך של מתכות כשמתלבן היטב הוא עצמה חשוב אש. ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד פי"ב מה' שבת ה"ב. וברש"י שבת (דף קל"ד.) גחלת של מתכת לא שייך כיבוי שאינו נעשה פחם. משמע דסבירי לי' כהרמב"ם דחשוב אש. דאם לא כן לא הי' צריך לטעם זה. וע' פסחים (דף ע"ה.) הא בגחלת של עץ הא בגחלת של מתכת דגחלת ש"מ לאו אש. (ובע"ב) רבינא אמר כרוך ותני אין לי אלא באש ובגחלת. משמע דשוב אין צריך לחלק בין גחלת עץ לגחלת מתכות אלא דגחלת מתכות נמי אש הוא וכפשטא דבת כהן דפתילה של אבר הי' עושין לה עיין שם. וכדעת הרמב"ם ורש"י. וא"כ אי נתלבן היטב והיא עצמה אש עדיף מאם הי' נותנין עלי' אש מבחוץ: ג) הן אמת דלשון הרב וצריך להפליטו גם כן דרך פנימיות הכלי. נראה דסבירא לי' דהאש טבעו להמשיך אליו הבליעה מכלי. וכמו שצלי מתכשר בלא מליחה דהאש שואב הדם. וא"כ אינו מועיל מה שהיא עצמה אש דנשאר בו הבליעה. ואפי' יתן עליו אש מתכות ג"כ לא מהני דהיא עצמה גם כן אש ומושך הבליעה אל עצמו. ומאי אולמא דהאי אש מהאי אש וצריך להניח עליו גחלת של עץ דהוא יותר אש. ויש בזה דברים ארוכים אין כאן מקומן: ד) אולם הש"ך יו"ד סי' קכ"א פוסק כהרא"ה דשורף במקומו. וא"כ ודאי מהני כשהוא אש בעצמו. גם אף נאמר דמשום פליטה. יש לומר דמכל מקום כשהוא אש ודאי נשרף הבליעה. אולם שמעתי שצדדי הענגלישע קעך אי אפשר שיתלבן אף אם יניחו עליו גחלים מלמעלה: ה) לכן לדעתי אחרי שיעשו הליבון כמו שאפשר טוב להגעילו בהכשר אבן מלובן ולסמוך על הפוסקים דהתירא בלע הוי חמץ. או על הפוסקים דהולכין אחר רוב תשמישו. וממילא מהני הגעלה בכלי ראשון. וכן אבן מלובן דפסק הרמ"א דחשוב הגעלה בכלי ראשון. כנ"ל: הק' אברהם. סימן שסט. ב"ה אור ליום ועש"ק ויקהל תרמ"ט . שלום לכבוד ידידי הרב המאוה"ג איש יקר רוח מו"ה יהודה נ"י האבד"ק טשעכענאווצע: א) דבר הרחיים של מים עם וואלצין עם לעוואטארין באמת המיחוש עליהם כמו על רחיים של קיטור. אולם גם הרחיים של קיטור הי' בימי הגדולים אשר לפנינו גם בימי אדמו"ר הגאון זצללה"ה. ושתקו ולא מיחו. ואיך נאסור אותם באמת כי אנכי נמנעתי מכמה וכמה שנים להכשיר אותם מחמת דברי קרבן נתנאל. האומנם כי גם על הרחיים של מים או של רוח. יש בדפנות מלא עיסה. ואין חילוק רק ברב שהיות הקמח בתוך הזיעה. ועל אשר יפול מן העיסה תוך הקמח הוא חשש רחוק. כי עינינו רואות שלא נמצא עיסה כלל. גם בתוך הקאסקע: ב) ומה שנמנעתי מלהכשירם. היות כי הרא"ה בשם הרמב"ן הביאו הר"ן פ' כל שעה. בקמח שירד לתוכו דלף אפי' כל היום כשר. והוא דעביד טיף טיף. כ' הרמב"ן דמה שנפל לתוכו מים לעולם אסור רק בלא עביד טיף טיף כולו אסור משום ששואב ליחות. אבל בעביד טיף טיף אינו מניחו למה שאינו לח לשאוב כלל. וכ' הר"ן דאינו מחוור וכן כתב הט"ז דאנן לא קיימא לן כסברא דשואב ליחות. ויש לפרש דלעולם מודה הר"ן שאם הי' שואב ליחות אף שלא נראה לח ממש הי' מחמיץ רק שאינו שואב ליחות. ולפי זה הקמח שבתוך הצינורות שמלאים זיעה. ודאי שואבים ליחות ועיני ראו בהדסים היבשים אשר מעמידים אותם בכלי שיש בו מעט מים בשולי' והחביות מכוסה ההדסים נעשים רטובים. ונוכל להעמיד אותם זמן רב שהעלין נשארו רטובים וחדשים כמו בעת תלישתן מאילן. והוא מחמת שהאידים יוצאים מהמים ואין להם מקום לצאת נכנסין בתוך נקבי הטבע של ההדס ונשאר לח. וכן שכן שהזיעה נכנס בתוך תוכו של הקמח. וכיון שלמדנו מרמב"ן שעל ידי ששואב ליחות הוא מחמיץ רק אנן לא סבירי לן כותי'. ויש לפרש משום דסבירא לן שאינו שואב. אבל אם הוא בתוך צינורות מלאים זיעה אשר מסתבר ששואב והקרבן נתנאל כ' שהוא מים. הרי יש חשש על כל הקמח: