אבני נזר אורח חיים ת

עיקר קושיית רמב"ן אינו מובן שהרי אינה חוזרת ובולעת איסור לבד. רק המים שהאיסור בתוכו. ושוב יש ששים במה שיבשל הישראל נגד חלק האיסור שבתוך המים שנבלעו בקדירה. ובספר התרומה הקשה גם כן קושיית רמב"ן משום שהמים נעשו נבילה. וצריך לומר דסבירא לי' גם בשאר איסורין חתיכה נעשה נבילה מן התורה. דסבירא ליה כרבינו חם דטעם כעיקר היינו דנהפך היתר להיות איסור. אך רמב"ן במלחמות פרק אלו עוברין לא סבירא ליה דנהפך עיין שם. ואם כן אי אפשר לומר דנעשה נבילה מן התורה. ואם כן מה הקשה הרמב"ן. וביותר קשה למה קבל רשב"א קושייתו והוצרך לומר שלא הגעילו יורה גדולה בת יומא הא רשב"א כרבינו אפרים סבירא לי' דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה רק בבשר בחלב אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דנהי דלא יאסור מה שיבשל ישראל. מכל מקום לא יועיל הטבילה דהוי כשרץ בידו. וניחא נמי מה שכתב הרשב"א שהגעילו ביום מחר. ומכל מקום הי' צריך הגעלה כדי שיועיל הטבילה: סימן שסז. א) זבחים (דף צ"ה:) ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכמים אומרים עד זמן אכילה עיין שם. ובגמרא מאי קאמר אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוה ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד מריקה ושטיפה. מנא הני מילי אמר ר' יוחנן משום אבא יוסי בן אבא כתיב ומורק ושוטף וכתיב כל זכר בכהנים יאכל הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה עד כאן: ב) ויש לדקדק בסוגיא זו טובא. א) דלשון "עד" זמן אכילה משמע דבעוד זמן אכילה עביד מריקה ושטיפה ובסוף עבודה זרה משמע להיפוך דמחלק בין קדשים לגעולי נכרים משום דבקדשים היתירא בלע ומקשה סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט. הרי דהגעלה ומריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר. ב) למה נזכר דבר זה דעד זמן אכילה גבי מריקה ושטיפה דרגל דוקא. ג דהלימוד מכל זכר בכהנים אינו מובן כלל ואף לפי פרש"י דיליף מדסמכן הכתוב קשה הלשון הא כיצד: ג) ליישב כל זה נראה דהנה בגמרא לעיל מינה טעמא דר' טרפון משום דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומינה למד הרשב"א דקדירה חולבת שבישלו בה ירקות ואחר כך בישלו בה בשר מותר כי היכי דהכא נחשב הבישול בעודו היתר כהגעלה דהבליעה הנשארת אינה ראוי' לחול עלי' שם נותר. הכי נמי אינו חל עלי' שם בשר בחלב. ותמוה דהא רבנן פליגי עלי' דר' טרפון. ואף דהש"ס שלהי עבודה זרה הביא הא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ליישב הא דשפוד ואסכלא מגעילן בחמין. לא קשיא דודאי למה דהוה סבירא להו לש"ס דאף דכל יום ויום נעשה גיעול אינו מועיל רק שלא יצטרך ליבון אבל צריך הגעלה. אין קושיא על זה מחכמים דמצרכי מריקה ושטיפה. אבל למאי דאיפרך זה התי' דאפילו הגעלה נמי לא ליבעי. מוכח מחכמים דלית להו הא דכל יום נעשה גיעול לענין שלא יצטרך הגעלה ושלא יצטרך ליבון הוא אפי' בלא בישל ירקות דכן מסקנת הש"ס בע"ז דהיכי דהתירא בלע מהני הגעלה אפי' לאחר שנאסר. אבל שיהי' מועיל בישול ירקות קודם שנעשה איסור שלא יצטרך הגעלה נהי דר' טרפון הכי סבירא לי'. מכל מקום חכמים סבירא להו להיפוך. וקושיית הש"ס אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי פירוש אי הכי דמתניתין דשפוד ואסכלא מגעילן בחמין משום דכל יום ויום נעשה גיעול על כרחין כר' טרפון אתיא. הגעלה נמי לא ליבעי. אבל לחכמים דקיימא לן כוותייהו בישול ירקות לא מהני מידי: ד) והנראה לי בזה דהנה ביארנו במקום אחר דכי אמרינן שאינו יכול שם חדש לחול על טעם קלוש. היינו במקום שלא הי' עליו אותו שם מעולם. אבל אם הי' בו אותו שם ונפסק ואחר כך חזר וניעור אף שבשעה שחוזר וניעור הוא טעם קלוש מכל מקום חוזר וניעור. דרך משל טעם בלוע של איסור בקדירה ויצא הטעם למים שבישלו בקדירה והי' במים ששים נגד הטעם ונתבטל ושוב תחבו כף של איסור במים ההם ואין במים ששים נגד שניהם מצטרפין הטעם שקיבל תחילה מקדירה והטעם שקיבל עתה מהכף לאסור המים ולא אמרינן דטעם קדירה שיצא לתוך המים הוי נותן טעם בר נותן טעם ועדיין היתר שבטל בששים ושוב אינו חוזר וניעור דאינו יכול לחול שם איסור על נותן טעם בר נותן טעם. אלא דזה לא חשיב חלות מחדש רק חזרה לקדמותו. שמתחילה איסור הי'. רק שהביטול התירו. וכשפסק הביטול על ידי תחיבת הכף ממילא באיסורו הראשון קאי ודו"ק [וביארנו זה באריכות בביאורינו להלכות שבת במלאכת דש]: ה) והנה בקידושין (דף נ"ב) דקדשים לאחר שחיטה לכולי עלמא ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו פרש"י הקרבת אימורים וזריקה מתיר הבשר. ולפי זה נראה פשוט דכשעובר זמן אכילה לבד איסור נותר שבו הוא אסור גם מצד שהוא ממון גבוה והתורה לא זכתה לו רק בזמן אכילה כדכתיב ביום זבחו יאכל ואם כן אפילו הוא טעם קלוש. מכל מקום חוזר לקדמותו לאיסור שהי' בו מחמת שהוא גבוה וההיתר שהתורה זכתה לו אזל לי' לאחר שעבר זמן אכילתו. וקשה לר' טרפון. אך מכל מקום שם קדשים פסולין שיהי' מצוותם בשריפה אינו חל עליו ושוב משום האיסור מותר כשאינו בן יומו וכמו שכתבתי לעיל סימן שס"ה אות ד' בקדשים קלים לר"ש מתוספתא. וניחא דר' טרפון. וחכמים סבירא להו דאם כן בתחילה במשהה אותם עד אחר זמן אכילה עבר בבל תותירו. דאיסור בל תותירו חל עליהם בעודו טעם מושבח. ואם הי' מותר לאכילה אחר זמן אכילה ודאי לא הי' עובר בבל תותירו. אך לפי מה שביארנו שאסור לאוכלם והבליעה בעצמותה אפילו כשהכלי אינה בת יומא לא נפסלה מאכילת גר. ועיין בר"ן סוף השוכר את הפועל. רק שאינם פסולין שיהי' מצוותם בשריפה מכל מקום עובר בבל תותירו כיון שעובר זמן אכילתו אף שאין בחיוב כרת דנותר. ובעלמא מותר לשהותם ולעשות מריקה ושטיפה לאחר זמן אכילתו. דכיון שקיים מצוות מריקה ושטיפה אחר כך כמו בשריפה הוא מתקן אחר כך הלאו דבל תותירו. דבל תותירו הוי לאו הניתק לעשה וכמו משהה חמץ על מנת לבערו