אבני נזר אורח חיים שצט

דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא] דלא שייך שחל חיוב דבקדשים קלים ליכא מצוה כלל. רק שאי אפשר לבשל שאסר התבשיל. וכשמשהה שוב אינו אוסר: ד) ואין לומר דזה סברא פשוטה דבליעה טעון שריפה. שהרי עצמות קדשים אף שהבליעה שבתוכה נעשה נותר אין צריך לשורפן כלל. אלא דגזירת הכתוב בכלים. ותדע דבגמרא מקשה מכלי שנטמא נוקבו ומכניסו ומורקו ושוטפו במקום קדוש מקשה הש"ס נוקבו הא לאו כלי הוא. ומה בכך. מכל מקום צריך מריקה לבער הבלוע. אלא ודאי כיון דגזירת הכתוב רק בכלים. וכשלאו כלי ואזיל גזירת הכתוב. שוב אין חיוב ביעור בבלוע. ועל כן בקדשים קלים נמי דליכא גזירת הכתוב. אין מצוה לבער הבלוע ומועיל שיהוי ליום. וזה טעם התוספתא בכלי גללים כו' דליכא גזירת הכתוב רק בכלי נחושת וכלי חרס. שהם כלים המקבלים טומאה. אבל לא בכלים אלו. ושוב מועיל שיהוי מעת לעת: ה) וראיתי להרע"ב בפירוש המשנה בהא דקדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה כתב דנפקא מינה לענין השלשה דברים שאמר בגמרא בתרומה. ובמחילת כבוד תורתו הרמה אשתמיטתי' התוספתא הנ"ל דמדיחן. ודוקא בתרומה הוקשה להגמרא דאי אפשר שהמיעוט לענין החיוב מריקה ושטיפה דמהיכי תיתי שיהי' חיוב שריפה וביעור בתרומה שאינו נפסל בכלי ולא שייך בי' נותר. ועל כרחין המיעוט שיהי' מותר לבשל בו בלא מריקה ושטיפה. ואי כשמשהה עד שנעשה אינו בן יומו פשיטא דמותר מן התורה. ועל כרחין שיהי' מותר לבשל בו ביום. אבל בקדשים קלים ניחא בפשיטות דר' שמעון לענין שלא יהי' בהם חיוב ולענין היתר לבשל יש תקנה בשיהוי וכמו שכתבתי: סימן שסו. א) במסכת עבודה זרה (דף ס"ז:) בתוספות דיבור המתחיל ואידך הקשו מהא דאמרינן בפסחים לרבנן דר' עקיבא לא ילפינן טעם כעיקר מגיעולי נכרים דגיעולי נכרים חידוש הוא דנותן טעם לפגם דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ואפילו הכי אסרה רחמנא ובעלמא נותן טעם לפגם מותר. והשתא כיון דסבירא להו לרבנן דהתם דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא אם כן נילף מינה בעלמא דנותן טעם לפגם אסור. כדאמר הכא לר' מאיר והיכי קאמר התם לרבנן דחידוש הוא דכל נותן טעם לפגם מותר. ותירצו דבאמת ילפינן מינה לבעלמא היכי שאם הי' בעין הי' לשבח אסור. או ילפינן בעלמא דפגם פורתא אסור. ומכל מקום קרי חידוש. דאי לאו קרא לא הוה מחלקינן בין הפגמים עיין שם. ואינו מובן כלל. דסוף סוף כיון דלפי האמת לא נשתנה הדין בגיעולי נכרים משאר מקומות למה לא ניליף לענין טעם כעיקר: ב) ולפי עניות דעתי נראה ליישב קו' התוספות על פי מה שכתב הר"ן ז"ל בטעם כלי מקדש שהצריכו הכתוב מריקה ושטיפה אף דהבלוע נותר הוא פגום ונותן טעם לפגם מותר. היינו משום דהבליעה כל זמן שהוא בכלי אינה נפסלת מאכילת גר. אך שאינו אוסר התבשיל. וכשאוכל התבשיל אינו נהנה מן הבלוע והי' טוב לו המאכל בלא הבלוע יותר מעם הבלוע דומה לנפסל מאכילת גר ומותר התבשיל. ומכל מקום הואיל הבלוע כמו שהיא אינה פגום ונותר הוא טעון שריפה עיין שם. והוא הדין דיש לומר כן לשיטת הרשב"א דהיתר קדירה שאינה בת יומא משום דבטל בתבשיל ברוב. הואיל ופוגמו. אבל הבלועה בעינה אסורה וטעונה שריפה: ג) והנה ידוע דכלים הניקחים מן הגוים צריכין להגעילו ואחר כך להטבילו. ואי אפיך אפילו בדיעבד לא מהני לדעת קצת פוסקים דהוי כטובל ושרץ בידו. אם כן יש לומר גם קדירה שאינה בת יומא הי' צריך הגעלה. דאם לא כן לא הי' עולה הטבילה. כיון דכל זמן שהבלוע בעינה בכלי אסורה הוי כטובל ושרץ בידו. ולא דמי להטביל להשתמש בו צונן דמועיל הטבילה אף שעדיין הבלוע בכלי. אך משום שלא יאסור מה שנשתמש בו. והכא נמי הא לא יאסור התבשיל. דיש לחלק דשאני התם דאינו משמש ישראל בפנימית דופני הכלי. דבצונן אין המאכל נכנס בעובי דופני הכלי. ואינו נוגע המאכל רק בשעת הכלי על פני חוץ ושם נקי מאיסור ומועיל הטבילה. אבל כשנשתמש ברותח הא נכנס המאכל בעובי דופני כלי מבפנים ושם יש איסור. יש לומר דלא מהני הטבילה. ואם כן אין ראי' משם לאסור בעלמא נותן טעם לפגם. וקשה סוגיא דעבודה זרה: ד) אך יש לומר ר' מאיר לטעמי' דסבירא ליה בכל מקום כל העומד לגזוז כגזוז דמי. וכן ר' שמעון כל העומד לפדות כו' ואם כן כיון דסוף הקדירה לבשל בו ויכנס הבלוע בתבשיל ויתבטל כאילו נתבטל מעכשיו ומועיל הטבילה על כן מוכח שפיר דבעלמא נותן טעם לפגם אסור. שאם הי' מותר הי' מועיל הטבילה דלא חשיב איסור מהשתא. ולא דמי לכלי מקדש. דטעון מריקה ושטיפה ולא אזלינן בתר סופו דבמנחות (דף ק"ב:) לר' יוסי דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר אמאי מטמא טומאת אוכלין ומשני חיבת הקודש משוי לי' אוכלא. הכא נמי בכלי מקדש אף דעומד להתבטל בתוך התבשיל. משום חיבת הקודש חשיב אוכל וטעון שריפה. אבל בגיעולי נכרים לא חשיב כלל ולא הוי שרץ בידו: ה) וכל זה לר' מאיר ור' שמעון דאית להו כל העומד. אך סוגיא דפסחים לרבנן דלית להו כל העומד. ואין ראי' מגיעולי נכרים. דהתם משום הטבילה. וזה פירוש הגמרא גיעולי נכרים חידוש הוא. דבעלמא מותר. והכא אסרה רחמנא משום הטבילה. והוא הדין דיש לומר בעלמא טעם כעיקר לאו דאורייתא אך כל זה שהבלוע בעין בתוך הכלי ודאי אסור דכתיב הטמאים לאסור צירן ורוטבן. אך כשיבשל בו יהי' טעם בתבשיל. מכל מקום בתוך הקדירה איסור הוא לא מהני הטבילה: ו) ובזה נתיישב דברי משמרת הבית שער ד' שכתב בשם הרמב"ן קושיא. יורה גדולה בכלי מדין איך הכשירוה. הלא אין בתוך הכלי ששים נגד גופו של כלי וקדירה חוזרת ובולעת מן המים. והשיב הרשב"א שמא לא הגעילו יורה גדולה רק למחר עיין שם. ותמוה דלמחר לא היתה צריכה הגעלה. גם