אבני נזר אורח חיים מ

מכל מקום לא בעי בתפילין כלל לשמה. עיין שם בדבריהם. ועל כרחך אין דעתם דרשב"ג דבעי לשמה כדי לקדש. דאם כן מה יועיל לתנא קמא מה דלא בעי בתפילין לשמה. הא מכל מקום בעי עיבוד לשמה. דאם עיבדן שלא לשם תפילין לא הוי הזמנה כלל. אלא ודאי אין דעתו כלל דבעי לקדש תחילה גם לרשב"ג אלא דהש"ס מדמה כי היכי דהזמנה מילתא בגוף עשי' לענין לקדש. הכי נמי חשיב כגוף עשי' לענין לשמה אבל לא דבעי לקדש כלל. ואם כן אין מקום להצריך עשיות דיו לשמה: נב) אך עדיין יש לחוש לשיטות התוס' שביארנו לעיל לשיטתם טעמא דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דתפילין חשובים גוף קדושה בין בתים בין פרשיות. ובגוף הקדושה הזמנה במעשה רבה מילתא דילפינן מע"ז של נכרי. ואם כן גם הדיו צריך לעשותו לשמה כדי לקדשו במעשה רבה הוא העשי' נג) והנה הגר"א פירש שהנמוק"י סובר כהתוס' ובזה יישב דברי הנמוק"י בסנהדרין שלא יסתרו דברי הנמוק"י בהלכות קטנות. וכיון שהרמ"א פוסק כהנמוק"י. אם כן לפי דברי הגר"א פסק הרמ"א כתוס' ואף שהמג"א חולק. מכל מקום צריכין על כל פנים לכתחילה לחוש לדברי הרמ"א:. נד) אך לפענ"ד שאין דעת הנמוק"י כשיטת התוס' דדוקא בגוף הקדושה יועיל מעשה רבה. דעל כרחך הטעם כמו שכתבנו (בסק"ד) דהתוס' לשיטתם דבע"ז בעינן מעשה רבה דוקא דומיא דפעולה. ואם כן לר' ישמעאל בע"ז של ישראל בעינן מעשה זוטא על כל פנים כיון דכתיב אשר יעשה. ולא כדעת רש"י ע"ז (דף מ"ו.) דלר' ישמעאל בקריאת שם ע"ז לבד נאסרה. וכן דברי רש"י סנהדרין (דף מ"ז ) בסוף העמוד דבאמירה לבד חשיב הזמנה. ולשיטת התוס' על כרחין אינו כן. וכן בהזמנה מילתא לאביי דיליף מעגלה ערופה בעינן מעשה זוטא על כל פנים. דומיא דירידת נחל איתן דהוי מעשה זוטא על כל פנים. וכן כתבו התוס' באמת סנהדרין (דף מ"ח:) סוף ד"ה נתנו לספר. אבל הנמוק"י בהלכות קטנות שכתב דלמאן דאמר הזמנה מילתא מהני בדיבור לבד. ממילא הוא הדין בע"ז של נכרי לר' עקיבא דלא בעי מעשה רבה. ואזדא פירוש הנ"ל בתוס'. ועל כרחך הנמוק"י בהלכות קטנות לאו משום גוף קדושה אתי עלה וסותר לפירושו בסנהדרין. ודבריו בסנהדרין שפסק הרמ"א כוותי'. הם כשיטת הריטב"א וחי' הר"ן [רבו של הנמוק"י] בגיטין. ואם כן אין צריך לחוש לשיטת התוס' בסנהדרין כיון שכל הפוסקים דלא כוותי'. מה גם דכיון שביארנו (בסק"ד) דאזלי לשיטתם בע"ז (דף מ"ז.) דע"ז של נכרי חלוק מע"ז של ישראל לר' ישמעאל. והוא דחוק מאוד בלשון המשנה והברייתא (דף נ"א: נ"ב.) ועוד דירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה מביא פלוגתא דרשב"ג ורבנן בעור שעיבד לשם קמיע אם כשר למזוזה. והביא ג"כ הפלוגתא בכלי קודש ובגדי קודש אם צריך עשי' לשמה וקאמר דתלוי בפלוגתא זו. והרי כלים ובגדים רק משמשים על כרחך טעמא דרשב"ג לאו משום גוף קדושה. וזה השגה על פירוש הנמוק"י [והתוס'] ובעה"מ: נה) וגם עיקר פירוש התוס' שמפרש הסוגיא להיפוך אינו עולה בירושלמי שם דקאמר דהנעשה לשם הקודש אם מותר להשתמש בו חול. תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. ולהתוס' לכולי עלמא אסור להשתמש בו חול דבמעשה רבה לכולי עלמא נאסרין. אך הפירוש שכתבתי בעז"ה עפ"י פירוש הרמב"ם ז"ל עולה יפה בכל מקום: נו) ועוד דמפורש בש"ע אם התנה על הקלף בשעת עיבוד שיהי' מותר להשתמש בו חול. ומשמע דהתנאי אינו מבטל העיבוד לשמה וכשר לכתוב עליו סת"ם. ולשיטת התוס' דהעיבוד לשמה כדי לקדש העור. אם התנה שלא יתקדש שיהי' מותר להשתמש בו חול. הוה כלא עיבד לשמה ויהי' פסול לכתוב עליו סת"ם. אלא ודאי לא קיימא לן דטעם עיבוד כדי לקדש. אלא דכל דברי קדושה בעי לשמה. וכשיטת הרמב"ן וכשיטת ריטב"א וחי' הר"ן. או כמו שפירשתי. וכי תימא בדיו דלכולי עלמא גוף קדושה הכל מודים דבעי לקדש הדיו. ליתא דכבר כתבתי לעיל (אות נ) כיון דקלף לא נתקדש תחילה שוב אין נפקא מינה אם הדיו יתקדש תחילה. וכן הלכה דלא בעי לתקן הדיו לשמה. דלא כספר משכנות יעקב. גם יש לומר עשיית דיו חשיב כטוי לארוג דמחוסר טבילת הקולמוס קודם כתיבה סימן יט. הלכות קריאת שמע ב"ה יום ד' בהר ז"ך למב"י האמת והצדק לפ"ק שלום לכבוד הרב החריף ובקי וכו' מו"ה ראובן ישעי' נ"י: א) בדבר מחיצה של זכוכית המפסיק בינו לבין הצואה ורואה אותה דרך הזכוכית. הדבר ברור דמותר לקרות קריאת שמע כנגדה ודומה לצואה בעששית. ואף שהרשב"א מחלק בין צואה מלאחריו שרק הוא אינו רואה. בין צואה בעששית שמכוסה מכל אדם. היינו דבמכוסה מכל אדם קרינא בי' והי' מחניך קדוש. מה שאין כן במכוסה רק ממנו והוא בתוך ד' אמות אין מחנהו קדוש. מה שאין כן במחיצה של זכוכית מפסקת דפשוט שאם אינו רואה בודאי מותר דחשיב מחנה קדוש כיון שמחיצה מפסקת. רק משום ראי' באת לאסור. שפיר ילפינן מצואה בעששית דראי' דרך עששית לאו שמה ראי' דאם לא כן הי' אסור משום לא יראה. דלדעת רשב"א קאי גם על צואה. אלא ודאי מדכתיב וכסית ילפינן דבצואה ראי' דרך הכיסוי לא איכפת לן. ודברי רשב"א שכתב וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראית לו ממש מגולה אין אסור. אינם סובלים פי' אחר: ב) ויפה הביא הפרמ"ג מרמב"ם (פ"ג הלכה י'). הי' בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית ואף על פי שהוא רואה אותה מאחרי הזכוכית מותר לקרות בצדה. ומ"ש מעלתו מדכתב הרמב"ם בצדה משמע דלפניו אסור נתחלף למעלתו בין בצדו לבצדה. דבהלכה ח' מחלק בין בצדו ללפניו דלפני האדם אסור ובצדו מותר. אבל כאן כתב קורא בצדה אף אם היא לפני האדם כמ"ש להדיא שהוא רואה אותה. וכן מוכח בהלכה ט"ז וזה לשונו לא יקרא כנגד ערותו אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו. והיינו דין ערוה בעששית. וגוף הדין דערוה בעששית לא הביא הרמב"ם. ומשום דזה נלמד ממחיצה של זכוכית. ואם איתא דמחיצה של זכוכית אפילו בצואה אסור איך השמיט הרמב"ם המימרא דערוה בעששית. אלא ודאי דהיא היא. והדין פשוט יותר מביעתא בכותחא דמותר כהאי גוונא לכל הפוסקים ג) אבל אם החלונות מגולים והוא רואה דרך החלונות בזה כתבו האחרונים שטוב להחמיר כרשב"א