אבני נזר אורח חיים לט

שאפשר לעשות בקמטים ולא לעשות עיבוד. דומה להולכה בקדשים אליבא דר' שמעון וכנ"ל באריכות אבל בקלף של ספרים ותפילין ואפילו רצועות תפילין צריכין לשמה. רק בקלף של מזוזה פסק הרמב"ם דאין צריך עיבוד לשמה כתנא דרשב"ג דירושלמי. והטעם מבואר בתשו' שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל. הובא בכסף משנה. ויפה כתב בשירי קרבן שרמב"ם בעצמו שכח מאין הוציא דין זה דמזוזה אין צריך עיבוד לשמה עיין שם. ובודאי שהסברא לבד לא הי' כדאי לכתוב לחדש הלכה ובפרט לכתוב הלכה בסתם. ועל כל פנים הי' לו להרמב"ם לכתוב יראה לי. רק מירושלמי הוציאו. ומכל מקום בהא דכלי שרת שכתב הירושלמי דאין צריך לשמה לתנא קמא. לא פסק הרמב"ם (סוף פ"א מהלכות בית הבחירה) כירושלמי ומשום דירושלמי לשיטתי' כנ"ל: מג) נשוב לפסק הרמב"ם דמזוזה אין צריך עיבוד לשמה. והטעם כתב בתשו' לחכמי לוניל דאין צריך עיבוד לשמה אלא חובת הגוף התדירה. ויש לעיין אם בעי כתיבה לשמה על כל פנים. ובאמת שלא ראיתי להרמב"ם שיכתוב גם בספר תורה ותפילין שיצטרך כתיבה לשמה. נראה דסבירא לי' סתם לשמה קאי וכמו עשיית ציצית. רק בשמות הקדושים כתב שצריך שיכתבם לשמה גם במזוזה. אך למה דקיימא לן בספרים ותפילין צריך כתיבה לשמה. יש לעיין אם יש צד להקל במזוזה או דלמא דוקא בעיבוד דאין צריך לשמה היקל במזוזה שהיא רק הזמנה אבל לא בכתיבה עצמה: מד) ויש להביא ראי' מציצית דבעי טוי' לשמה אף דחובת הבגד ולאו חובת הגוף. ועל כרחך משום דגלי קרא לך לשם חובך. ואי אמרת דבמזוזה כתיבה בעי לשמה ובהזמנה מקילין. אם כן בציצית נמי ניקל בטוי'. אלא ודאי במזוזה גם כתיבה עצמה לא בעי לשמה. ובציצית דעשי' על כרחך בעי לשמה מקרא. על כרחך גם טוי' בעי לשמה: מה) מיהו יש לדחות לפי מה שכתב הפרי מגדים כיון דגדילים תעשה לך נכתב אצל לא תלבש שעטנז. דבזה מוכח דבעינן טוי' גם כן. נכלל גם הטוי' בכלל עשי'. אך לפי דרך הרמב"ן דילפינן הזמנה מעשי' עצמה. אם כן אם נאמר דמזוזה עשי' לשמה בעי והזמנה לבד לא בעי. גם בציצית נאמר כן: מו) אך לפענ"ד הי' נראה בטעם הירושלמי דאין מזוזה צריך עיבוד לשמה. קצת באופן אחר ממה שכתב הרמב"ם. והוא משום דמזוזה מתיר הבית לדור בו והוא צורך הדיוט ואינו דומה לתפילין שהוא חובה לא לצורך האדם. ובהכי ניחא בציצית דאינו מתיר. שהרי אם אין לו ציצית מותר ללבוש הבגד בלא ציצית. [וכבר הארכתי בזה בחי' להלכות מזוזה]. על כן צריך טוי' לשמה. ולעולם כתיבה לשמה גם במזוזה בעי: מז) ולדינא אין כל כך נפקא מינה דבזה ודאי לא נפסוק כרמב"ם שפסק כת"ק דברייתא דירושלמי מאחר שלא הובא בתלמודא דידן. בפרט שירושלמי הביא ברייתא דכלים שעשאן להדיוט עד שלא נשתמש בהם הדיוט מותר להשתמש בהם גבוה. ובזה לא קיימא לן כוותי' כמבואר ברמב"ם עצמו (פ"א מהלכות בית הבחירה). אך במה שכתב הרמב"ם בדין בתים של תפילין דלא בעי עיבוד כלל נראה לעענ"ד לפסוק כן הלכה למעשה. וכן בדין הרצועות וכל שכן קלף שצריך עיבוד לשמה. מח) עתה נבאר אם הדיו צריך עשי' לשמה. דלכאורה הי' נראה דכיון דדיו לכולי עלמא הוי גוף קדושה. אפילו לרמב"ן דקלף לא חשיב גוף קדושה דגוילין אגב כתב הוא דקדוש. אבל דיו דלכולי עלמא הוי גוף קדושה. ובגוף קדושה קיימא לן הזמנה מילתא [ושמעתי שבספר משכנות יעקב פסק דבדיו בעי עשיית הדיו לשמה]. ועוד דעל כל פנים לא גרע מעיבוד הקלף. ואם הקלף דגוילין אגב כתב קדוש בעי לשמה. איך אפשר שדיו גוף האותיות לא בעי עשייתה לשמה ויהי' יציבא בארעא וכו'. ולאחר העיון נראה דאין צריך עשי' לשמה. ואין לדמותו לעיבוד עורות. דעור שנכתב עליו. הלכה למשה מסיני שיהי' מעור בהמה וחי' הטהורין. ואם נכתב על גבי נייר פסול. רק צריך שיבוא מבעל חי הטהור. וכשרות העור מחמת לקיחתו מן החי. ומשם ואילך בעי כל הכנותיו לשמה. אבל דיו אין שום נפקא מינה ממה נעשה הדיו רק שיהי' שחור כמ"ש הרמב"ם. ומה נפקא מינה בהכנות שנעשו בהדיו עד עתה. ואין אנו מכשירין הדיו רק מחמת כח שהוא עתה שחור ולא בעי עשי' כלל בדיו וא"צ עשי' לשמה. מט) אך אכתי יש מקום עיון להצריך לשמה כדי לקדש הדיו קודם שכותבין בו סת"ם. לדעת הנמוק"י שהרמ"א פוסק כמותו דהזמנה לגוף הקדושה מילתא. ואף שהמג"א חולק היינו מטעם שכתב בשם הרמב"ן דגוילין אגב כתב הוא דקדוש וחשיב רק תשמיש קדושה. אבל דיו דהוי גוף קדושה לכולי עלמא. אין מקום לומר שלא יתקדש בעשייתה. רק לשיטת התוס' דגם בעגלה ערופה קיימא לן כר' יוחנן דעריפתה אוסרתה. והרי הרמב"ם פסק ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ואם כן להרמב"ם הדיו מתקדש בהזמנה. ונשמע מדרשב"ג לפי מה שפרשתי דהכי קיים למסקנא טעמא דרשב"ג משום דהזמנה מילתא בעי עיבוד לשמה כדי לקדש. אף דמדינא לא הי' צריך עיבוד כלל. מכל מקום בעי עיבוד שיהי' לשמה כדי לקדש הוא הדין לדידן בדיו. אף דמדינא אין צריך לדון על עשיית הדיו. נבעי עשיית הדיו לשמה כדי לקדש: נ) אך נראה דגם הא ליתא. דלכאורה קשה לתנא קמא דאמר עור הבתים אין צריך עיבוד לשמה הרי השי"ן בגוף הבי"ת. והרי העור שנעשה ממנה השי"ן גוף קדושה. ולא יספיק תי' הרמב"ן דגוילין אגב כתב הוא דקדוש. שהרי מעור עצמו נעשה השי"ן. ונראה ליישב דהנה למאן דאמר הזמנה לאו מילתא ואין העור מתקדש רק בשעת כתיבה הרי כתיבתו וקדושתו באים כאחת דאי אפשר בענין אחר. ולמאן דאמר מילתא כיון דאפשר לקדש קודם אין כשר אלא כשמקדשין קודם ועל כרחך לתנא קמא כיון דכתיבת הפרשה עצמה אי אפשר לקדש הקלף קודם כיון דהקלף ממשמשים ולאו מילתא ועל כרחין צריך לסמוך על שקדושתו וכתיבתו באים כאחת. אם כן גם בשי"ן שעל הבתים נסמוך על זה. ואם כן הוא הדין בדיו שסומכין על באים כאחת: נא) ואפילו לדעת הנמוק"י עצמו שגם קלף חשיב גוף קדושה. הלא מקור הנמוק"י היא שיטת הריטב"א והר"ן בחי' פ"ד דגיטין. וזה שכתב הנמוק"י וכן משמע במנחות וכו'. כוונתו מהא דטוית הציצית בעי לשמה משום שהם גוף הקדושה ובעי לשמה כמו בבתים וקלף דבזה קיימא לן כרשב"ג רק ברצועות קיימא לן כתנא דהזמנה לאו מילתא עיין שם בריטב"א ובחי' הר"ן. ותנא קמא סובר דגם בבתים וקלף לא בעי לשמה. נהי דבגוף הקדושה הזמנה מילתא