אבני נזר אורח חיים שצח

א) ובדבר מעשה שבא לידו שאחד השהה חיטין ובתוכם חלק ששית מצומחים. עד לאחר הפסח. ולאחר הפסח טחנם. ואינו ידוע אם במזיד אם בשוגג. ובא לפני כבוד תורתו והורה לו כבוד קדשו שישליך כדי שיעור המצומחים לים המלח ומכרם ונתן כשיעור הנ"ל מהדמים לשליח שישליכם ועתה נסתפק כבוד קדשו אם מותר להשליח לעכב לעצמו: ב) הנה כבוד מלכים חקור דבר בטעם הוראת מעלת כבוד תורתו להשליך הנאה. מאחר שלא נודע לו אם בשוגג. ואם בשוגג הא קי"ל על ידי תערובות לא קניס. ואם חשש לשיטת הטור דששים בעי'. הלא בדרבנן הלך אחר המיקל. ואפילו להטור אינו דבר ברור לאסור. דלשיטת הפוסקים קמח בקמח הוי יבש ביבש [ואפי' טחנם יחד. דלא כהכרעת הט"ז תנ"ג סק"ב] הא בטל ברוב. ואפי' יאפה אחר כך. הלא פסקו הרא"ש והטור יורה דיעה סי' ק"ט דאינו חוזר וניעור. ומאחר דגם לדעת הטור אינו ברור לאסור. פשיטא דיש לסמוך על רוב פוסקים בדרבנן דבטל ברוב כמו תרומות ח"ל: ג) ועוד דאפי' טחנם במזיד אין בו משום מבטל איסור לכתחילה כמו קודם הפסח שאין במצומחים אחד מס' דמותר משום שאינו מתכוון לבטל והוא הדין והוא הטעם לאחר הפסח ביש רוב בכשרים והוה כנתבטל מאליו לאחר הפסח דאין צריך להשליך: ד) אך נ"ל דשפיר הורה מעלת כבוד תורתו. שהרי כ' הפוסקים שאם נתערב קודם הפסח בענין שעובר בבל יראה כגון כזית בכדי אכילת פרס להר"ן. או לדידן בא"מ פחות מס' מחויב להשליך הנאה כשיעור החמץ המעורב. ולכאורה אינו מובן דכיון שאין צריך להשליך אלא כשיעור החמץ ושאר היתר הוא יתבטל ברוב. ולא יצטרך להשליך כלל. אך זה אינו דלכאורה למה לא יהי' מותר לכתחילה לבטל. מאחר שדמוהו הפוסקים לתרומת ח"ל. ושם מותר לכתחילה. ועל כרחך לומר דא"כ אזיל הקנס שקנסוהו חכמים כדי שלא ישהה. ואם יהי' מותר לבטל. ישהה על סמך שיבטל. ועל כן ניחא בנתערב קודם הפסח אם נאמר שלאחר הפסח בטל. אזיל הקנס וישהה על סמך הביטול [ובאמת קשה לי קצת דאכתי ישהה וישליך הנאה וירויח. דבפסח הי' מחויב לבער כולו]: ה) וא"כ בנדון דידן כיון דאין איסור בטחינה דאין מתכוון לבטל. ישהה על סמך הטחינה. על כן אינו בטל ברוב קמח הכשר. וקולא זו דמותר לטחון מוליד חומרא דאינו בטל. ואפי' נטחן בשוגג צריך להשליך דאין חילוק כלל בין מזיד בין שוגג. דחכמים תקנו בעלמא שיאסר לבטל כמו בכל איסורים. דלענין זה לא עשאוהו כתרומת ח"ל כדי שלא יתבטל הקנס. והיכי שנתערב קודם הפסח תקנו שלא יתבטל כלל כמו כל איסורים שאינו בטל פחות מס'. ולא כתרומת ח"ל שבטל ברוב מהאי טעמא גופה. דאם לא כן אזיל הקנס. והכי נמי בנדון דידן שלא הועילו במה שדמוהו לשאר איסורים שיאסור לבטל. דאכתי יהי' מותר לטחון כנ"ל. ועל כן תקנו בזה שיהי' כשאר איסורים. שלא יתבטל ברוב קמח הכשר. ושפיר הורה מעלת כבוד תורתו: ו) ולענין הספק שנסתפק כבוד תורתו אם מותר להשליח ליקח לעצמו. נראה לי שאם מכר הקמח לגויים מותר. כיון שלא נעשה איסור הנאה באכילת החמץ רק במה שלקח דמים. וכיון שלקח על מנת שלא יהנה הוא בדמי החמץ. הוה כמוכר חוץ מדמי איסור. ואם אכלוהו ישראלים אין היתר אלא בהשלכת הנאה לים המלח. שלא יהנה בהם שום ישראל. כמו שגוף החמץ אסור ליהנות בו אחר. ואם במעות יהנה אחר מאין בא היתר החמץ. אך באמת להתיר גוף החמץ הי' צריך להשליך דמי החמץ קודם שיהנה בו ישראל בגוף התערובת [ואין לדמותו לתרומת ח"ל דאוכל והולך ואחר כך מפריש. דהתם מטעם ברירה כמבואר בתשובת מהרי"ו הובא בט"ז יו"ד סי' שכ"ד ס"ק ט"ו] ואם כן מה דהוה הוה. ומותר לישראל השליח ליהנות בהם ממה נפשך: ז) ובאמת יש לומר שאם מכרם לישראל ונתנם לשליח קודם אכילת התערובות והשהה השליח עד אחר אכילה שמחויב להחזיר המעות למשלח ויהי' מותר המשלח ליהנות בהם. דבשעה שמכר לא עשה איסור. כיון שעשה על דעת להשליך קודם אכילה כד"ת. ואחר כך שנאכל באיסור לא נאסור לו בשביל זה הדמים ואדעתא דארי' אפקרי' המשלח לעשות כד"ת לא ליהנות בו השליח. אך אם נתן לשליח לאחר האכילה נראה דגם בשעת מכירה הי' דעתו כך. אסור למשלח ומותר לשליח וק"ל. כן נראה לי בדינים אלו. וד' יתן לו חיים ושלום וכוח"ט כנפשו ונפש תדרשנו לטובה: הק' אברהם. סימן שסה. בדיני הגעלה. א) דעת תוספת רי"ד דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין צריכים הגעלה. והביא ראי' מתוספתא דכלים אלו אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן ודיו. והביאה הרמב"ם פ"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט"ו וכתב מזה הר"ן גם כן פרק כל שעה. האומנם כי בתוספתא שלפנינו אינה. אך נאמנים עלינו הראשונים ז"ל. והכסף משנה לא הי' לפניו התוספתא: ב) ולפי עניות דעתי אין ראי' מכלי המקדש. דהנה בתוספתא פרק י' דזבחים בדר' שמעון דסבר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה תני בתוספתא גם כן מדיחן. ואינו מובן דלמה לא יצטרך הגעלה על כל פנים. וגבי תרומה דאמעיט ממריקה ושטיפה. משני הגמרא שם ג' תירוצים עיין שם. אבל איך יועיל הדחה: ג) אך הענין דהנה הראשונים הקשו דלמה יצטרך מריקה ושטיפה. הלא כשמשהה יום אחד יהי' מותר. ותירצו דכבר חל עליהם חיוב מריקה ושטיפה ושוב לא פקע. והר"ן ז"ל תירץ משום דבעודו בדופני הכלים עוד לא נפסל מאכילת גר ויש בו חיוב שריפה. וגזרה התורה דמריקה ושטיפה במקום שריפה יעוין שם. ובקדשים קלים דמיעט מגזירת הכתוב ממריקה ושטיפה שוב מותר כשאינו בן יומו [ולא גזרו אטו בת יומא.