אבני נזר אורח חיים שצז

ה) אך דהנה לענין בל יראה שני לאוין נאמרו אחד על חמץ בר אכילה. וא' על שאור שמחמץ אחרים כדברי המכילתא הנ"ל. ופת זה שעיפשה אי אפשר לחייבו משום חמץ. שאינו ראוי לאכילה. ולא משום שאור שאינו מיוחד לחמע. רק שתרצה להרכיב הואיל ותחילה הי' חייב עליו משום חמץ. שוב לאחר שעיפשה תחייבו משום שאור כיון שראוי לחמע. אף שאינו מיוחד לחמע. ומנ"ל. דהסברא להיפוך דשני לאוין נינהו חמץ ושאור. וזה אינו לא חמץ ולא שאור. ועל המורכב משניהם לא חייבה התורה: ו) אך יש חילוק בזה בין בל יראה לאכילה. דבל יראה נאמר לאו בפני עצמו בשאור ולאו בפני עצמו בחמץ. אבל באכילה אמרי' בביצה (דף ז:) פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ. לומר לך היינו שאור היינו חמץ ושיעורן שוה אף לב"ש. אף לענין בל יראה. הואיל ולאוין חלוקין בשיעוריהם. והכי נמי לדידן לענין שאנו עוסקין בו אם יתחייב על המורכב משניהם. ועל כן לענין אכילה יתחייב על פת שעיפשה. אבל לא על ב"י. על כן בעי' עדיין ראוי לאכילת כלב. דמשום זה לבד עובר על בל יראה כמו שמטמא טומאת אוכלין בלא נפסל מאכילת כלב. ואף שלענין אכילה לא מהני הא דראוי לאכילת כלב. וכל שנפסל מאכילת אדם אינו חייב עליו. ושוב גם על בל יראה לא יעבור דאין סברא שיהי' מותר באכילה וחייב בהשבתה וקרא נמי כתיב שאור לא ימצא כי כל אוכל וגומר אבל המותר באכילה לא יעבור על בל יראה. אך לענין אכילה מהני הא דארכבי' אתרי ריכשי אחמץ ושאור. דכיון שהי' תחילה חמץ חייב עליו משום שאור הואיל וראוי לחמע אף שאינו מיוחד לחמע. דלענין אכילה חמץ ושאור אחת וכיון שחייב על אכילתו משום הרכבה חמץ ושאור. שוב חייב לבער משום שלא נפסל מאכילת כלב כמו לענין טומאת אוכלין ודו"ק היטב. דהכי ברירא דהא מילתא. ובחי' הארכתי עוד בענינים אלו ביסוד הזה: ז) נשוב לענינינו. בשמרים הואיל ומיוחדין לחמע חייב עליהם אף שאינם ראויים לכלב כמו שחייב על שאור כמו ששנינו בתוספתא מאימתי נקרא שאור משיפסל לכלב. וזה ברור ופשוט ואינו ראוי לדבר בו עוד מרוב פשיטותו: ח) אך העיסה שנתחמצה בשמרי שכר שאסרו מהר"ם מלובלין ומג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה משום דלטעמי' עבידי ולא בטלי. ואף דעל ידי תערובות לא קניס נראה שהם מדמים לתערובות דמאי בפרק קמא דחולין (דף ו') בשאור שחימצו בו עיסה גזרו בשאור משום דמאי דחשוב כאלו הוא בעיני': ט) אך בעה"ע ח"ב (דף נון) דלכתחילה אסור לחמץ בשאור שעבר עליו הפסח אבל בדיעבד העיסה מותרת. והטעם שלא נדמה להא דחולין בתערובות דמאי. נראה לפי מה שכתב הטור סי' תמ"ב בכותח הבבלי ואינך שאין בהם טעם שאילו הי' בו טעם הי' עובר בבל יראה אלא שאינו עשוי אלא לקיוהא בעלמא וענין קיוהא בעלמא ביאור הדברים כמו ענין שאור שמחמץ העיסה. ואין זה טעם שאור שבעיסה. אלא שהשאור גורם שהעיסה בעצמותה תחמיץ. כן הפירורים שמשימין בכותח גורמין שהכותח בעצמו יחמיץ ויהי' בו קיוהא. וכן חומץ האדומי שמחמץ היין על כן גרוע מטעם שאינו אלא גורם בלבד. והנה המחמץ שלא בטל אפי' בדמאי דחשוב כאילו הוא בעיני' על כורחין הוא חומרא דרבנן דמדאו' הוא גרוע מטעם. אך שהוא חומרא מדרבנן. אבל חמץ שעבר עליו הפסח ששורש האיסור הוא איסור בל יראה. ואיסור חמץ שעבר עליו הפסח ענף לאו דבל יראה לא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון שלגבי עיקר האיסור הוא לאו דבל יראה לא חשבי' המחמץ כבעין [כגון בכותח הבבלי ואינך] וחושבין אותו גרוע מטעם. כמו כן לגבי חמץ שעבר עליו הפסח לא נחשבהו כבעין. וענין שלא יהי' טפל חמור מן העיקר הוא בזבחים (דף מ"ח:) ובכמה דוכתי: י) והנה בחושן משפט סי' כ"ה סוף סעיף ב' אם נמצא תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ואחרונים חולקים אין צריך לפסוק כדברי אחרונים דאפשר אי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו. וידוע שבעה"ע ח"ב נדפס בזמנינו. ובימי מהר"ם מלובלין ומג"א לא הי' בדפוס ולא נזכרו דבריו בספר. ואפשר אי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו. והואיל ומידי דרבנן הוא נראה להקל. ועוד אפשר שבשמרים אלו יש דברים המחמצין לבד החמץ והוה זה וזה גורם: הק' אברהם. סימן שסג. לרב אחד. בדבר בדיקת חטין אם נמצא ג' אגרופות ואין ששים אם מהני שנמצא ג' אגרופות אחרים ויש ששים: תשובה החטים מצרפים כולם ואם בין הכל ששים כשר. ובודאי אם הם חטין מעורבים מהרבה מקומות צריך לבדוק מכל מקום בפני עצמו ואצלי בעירי אינני מניח לטחון רק חטין ממקום אחד מחמת שאי אפשר לבדוק. הגם שיש מקום להקל דאחזוקי איסורא לא מחזקי'. אך אם נמצא במקום אחד באין ששים ודאי אין מועיל הבדיקה במקום אחד על חבירו אך אם במקום אחד נמצא פעם יש פעם אין. פשוט שמצרפים הכל. אם בין הכל ששים כשר. אך באופן שהחטין ממקום אחד. האומנם שיש מקום להקל על פי דברי המקור חיים סי' תס"ז סק"ה עם כל זה נראה כמו שכתבתי: הק' אברהם. סימן שסד. ב"ה יום ועש"ק ראה תרמנ"ל. שוי"ר לכבוד ידי"נ הנצמד בקירות לבי הרב הגאון המפורסם הצדיק החסיד נ"י עה"י פה"ד אין גומרין עליו את ההלל כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה נ"י ויזרח אב"ד ור"מ דק"ק קויל. מהודענא כי הגיע לידי מכתב קדשו ומאד השתעשעתי בו כראות פניו הנעימים: