אבני נזר אורח חיים שצו

כן לא הוי דבר שיש לו מתירין ואסור רק משום חומרא דחמץ. ושפיר בטל משש שעות ולמעלה. דלא הוי חומרא דאינו בכרת ובבל יראה. אבל השתא דאמרי' דדבר שיש לו מתירין אינו מונע הביטול. שוב בספק אסור משום דבר שיש לו מתירין ואינו חוזר לאיסורו דבפסח הבא יהי' בטל ולא יצטרך לטעמא דסד"ר. והוא כפתור ופרח. המחבר לשיטתו והרמ"א לשיטתו ודו"ק. ואם כן בנדון דידן שנתבטל קודם הפסח ואף על פי כן יהי' אסור כדברי הרשב"א. ואף לשנה הבאה יאסור ולא הוי דבר שיש לו מתירין ומותר משום ספק דרבנן ואף הרמ"א מודה: ה) ועוד נראה לפי עניות דעתי להתיר דהנה הר' יונה התיר נבילה שנתערב בדבש דטבע דבש שמהפך הדבר הניתן לתוכו להיות כמותו ובתר השתא אזלינן. והרז"ה אוסר במוסק. ולפי חילוק החק יעקב בין ההוא דבכורות בדם שנעכר דהכא כיון דדבש מותר חשוב משתנה לדבר המותר מה שאם כן למה דסלקא אדעתא כל חלב יאסר. אם כן יש לומר דאף הרז"ה דאוסר במוסק מודה בדבש אף שהרא"ש חוכך בדבר בדבש. דבתר מעיקרא אזלי'. מ"מ כיון דהשתא דבש איכא חזקה דהשתא שלא נתערב בו סולת כלל ואמרי' מדהשתא דבש מעיקרא נמי דבש הוה. וכרב בקידושין (דף ע"ט.) דאמר הרי בוגרת לפנינו וקי"ל כוותי': ו) עוד נראה לפי עניות דעתי דאף אם נאמר דהרז"ה דלא כהר"ר יונה בדבש אלא דבתר מעיקרא אזלי' ע"כ אסור במוסק. מכל מקום זה אינו אלא בנבילה דכיון דחייל איסורא תו לא פקע. אבל חמץ שנעשה דבש קודם הפסח. איך יחול איסור חמץ על דבש. ודמיא הא מילתא לחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. וחרכו אחר זמנו אסור כיון דחייל איסור הנאה לא פקע איסורא. אף דאחר שחרכו אין שם חמץ עליו. מכל מקום נשאר האיסור שמקודם. הכי נמי בנבילה שנעשה דבש. ואף דנבילה שנפסל מאכילת גר פקע איסורא. היינו משום דלאו אכילה הוא אחר כך ולא נאסר אלא באכילה. מה שאין כן בחמץ דאסור בהנאה. אבל בנעשה דבש דאף עכשיו אכילה הוא רק משום דאין שם נבילה עליו. שוב דומה לחרכו אחר זמנו דג"כ אין שמו עליו ואף על פי כן לא פקע איסורא. זה טעם הרז"ה. משא"כ בחמץ שנעשה דבש קודם הפסח דומה לחרכו קודם זמנו דלא חייל איסורא: ז) ומה שהביאו ראי' מירושלמי דפרק כל שעה שאוסר דבש מזוייף בפסח. לפי עניות דעתי לא קשה מידי דלכאורה קשה על הר' יונה דמנא לי' הא שהדבש כבר הפך הסולת ליעשות דבש שמא עדיין לא נתהפך בטבעו. וצ"ל דבאמת יכולין להבחין על ידי טעימת קפילא שאין בו טעם. רק אם היינו אומרים שאפי' נתהפך לדבש אסור. שוב אין להבחין שמא תחילה הי' בנותן טעם ועכשיו אין מרגישין שנתהפך לדבש ואף על פי כן לא פקע איסורא. ועל כן יש לומר דהירושלמי בלא טעמו או שטעמו ומרגישין טעם סולת ועל כן לדידן נמי יש להתיר על ידי טעימת ישראל כמו שפסק הש"ך דאף בזמן הזה סומכין על טעימת ישראל בתרומה: ח) ובזה הי' מקום להתיר אפי' בספק אם נתערב ביותר מכדי ביטול כיון דנתהפך והוי מין במינו ומדאורייתא ברובא בטיל. ושוב הוי ספיקא דרבנן. אולם יש לדון בזה על פי דברי חוות דעת סי' ק"ו במה שמיישב קושיות הכריתי ופליתי והפלפול בזה לא יוכל כמה גליונות: ט) סיומא דפסקא באם שיטעום ישראל [קפילא. וזה לרווחא דמילתא. דמעיקר הדין כתב הש"ך דישראל דעלמא סגי] הדבש. ולא ירגיש שום טעם קמח יש להתיר בפשיטות לעשות ממנו יין שרף קודם הפסח. וצריך שיטעום מכל חביות, וזה באינו ידוע שניתן בהדבש קמח. והיינו בסתם מקומות. אבל אם ידוע שדרכם בכך באמעריקא על זה לא נשאלתי כלל. ומה טוב הי' אם הי' אפשר לבדוק איזה מהחביות על ידי מלאכת החעמיא והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש ומברכו בפורים שמח ובחג המצות. בכשרות ובדיצות: הק' אברהם. סימן שסב: ב"ה ה' בחקותי ל"ה למטמונים תרס"ה לפ"ק. שלום לכ' הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה נתן נטע נ"י האבד"ק קאלביעל: א) בדבר עיסה שנתחמצה בשמרים שעבר עליהם הפסח. וכבודו פלפל הרבה בשמרים אם יחשבו חמץ לעבור עליהם בבל יראה. מאחר שאין ראויין לאכילת כלב. ובפת שעיפשה דחייב לבער מפני שראוי לחמע. מכל מקום אינו חייב לבער אלא אם כן ראוי לאכילת כלב כמ"ש רא"ש ור"ן: ב) הנה במכילתא הובא בפרש"י פ' החודש הזה לכם פסוק י"ט דצריך קרא מיוחד על חמץ. שלא תאמר שאור שמחמץ אחרים חייבין עליו. חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יתחייב עליו עיי"ש. ואף דחמץ ראוי לחמץ בה עיסות אחרות. אך משום דחמץ אינו מיוחד לחמע. ועל כן אין חייבין על חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב: ג) אך הצירוף בראוי לאכילת כלב עם ראוי לחמע. לכאורה צריך עיון טובא. גם ראיית הר"ן אהא דראוי לחמץ בו כמה עיסות משאור. הא שאני שאור שמיוחד לחמע: ד) ובימי חורפי ביארתי הטעם על פי הש"ס שבת (דף נ"ט.) נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם הואיל וראויין לגמע בהם מים. ומבואר דאף שאינו מיוחד לגמע בו מים. הואיל מתחילה הי' כלי על ידי ענבלין. עכשיו שניטלו חשוב כלי הואיל וראוי לגמע בו מים. אף שאינו מיוחד. הכא נמי הואיל תחילה הי' חמץ מיוחד לאכילה עכשיו שעיפשה חשוב חמץ משום שראוי לחמע. והתורה חייבה על שאור משום שמיוחד לחמע. ומשום שמתחילה הי' עומד לאכילה חייב הואיל וראוי לחמע אף שאינו מיוחד לחמע: