אבני נזר אורח חיים שצה

שבח עצים בפת דהתנור הוי כחליפי ע"ז ומצוה לשורפו כעבודה זרה עצמו דכל שאתה מהוה ממנו הוא כמוהו ועיין בזה: יט) העולה מזה דאפי' בנקברין שאפרן אסור מכל מקום לא חמיר גחלתו מגורם. וכשהתנור של היתר הוה לי' זה וזה גורם. ואף הרמ"ה מודה בזה. ודלא כש"ך: כ) מעתה נשוב אל הקושיא הפונה קדים לפי מה שכתב הרב המגיה על הרמב"ם דאפי' לרבנן אי אפשר לקיים מצות ביעור בלא מלאכה אם כן היכי מוכיח רבא מדרע"ק דסבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה. ונראה לפי עניות דעתי דהנה התוס' הקשו דמה בכך דהבערה אב מלאכה הא מותר להבעיר לצורך אוכל נפש. ויכול ליהנות בגחלים. דהא בישלה על גבי גחלים מותר. והוא הדין לכתחילה מן התורה. ותירצו דכיון דאינו יכול ליהנות רק אחר שנעשה גחלים ובתחילת ביעור אינו יכול ליהנות ממנו דומה לנדרים ונדבות שאין קריבין ביום טוב. ודבריהם משוללי הבנה דהתם כי זכו משלחן גבוה זכו. ובתוס' ביצה (דף כ"א.) כתבו דאפי' למאן דאמר ממון בעלים מכל מקום כל העבודות לצורך גבוה עושים. אבל הכא מה לי אם מותר בשעת ביעור או אחר כך. והרי כשלש עיסה אינו יכול ליהנות עד אחר אפי'. וכן בשחיטה עד שמבשל. ועיין בתוס' פרק אלו עוברין בשמעתא דהואיל בענין לחם הפנים ושתי הלחם: כא) אמנם ביאור דבריהם על פי מה שכתבו בפרק במה מדליקין ולקמן במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דהא דאסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב. אף שבשעת ביעורה יכול ליהנות ממנו. דכיון שהתורה אסרה כל הנאות. רק בשעת מצוות שריפה לא הקפידה תורה אם יהנה, נמצא שעיקר הבערה לצורך המצוה רק על ידי המצוה יוכל ליהנות. ודומה לנדרים ונדבות שהעיקר לצורך גבוה ועל ידי שנעשה צורך גבוה מותר אחר כך לכהנים ולבעלים. והכי נמי בגחלי חמץ, כיון שאין היתירו רק משום שהנשרפין אפרן מותר וכמבואר בהרא"ש כנ"ל ובתוס' שלהי תמורה כתבו דהא דהנשרפין אפרן מותר הוא משום שנעשה מצוותה. ונמצא שעיקר הבערה לצורך מצוה רק אחר שנעשה המצוה הותר אפרו. נמצא שעיקר הבערה לצורך מצוה. ודומה לנדרים ונדבות ולתרומה טמאה הנ"ל. אולם לפי דברי המג"א הנ"ל אפה על גבי גחלים מותר אפילו אם הוא מהנקברים. ושוב יקשה קושיית התוספות כיון שאין היתירן על ידי המצוה: כב) ונראה ליישב על פי מה שכתב הר"ן בהא דבן פקועה שבא על בהמה מעלייתא דאותו הולד אין לו תקנה. והקשה בחי' הר"ן דלשתרי בלא שחיטה דהוה לי' זה וזה גורם ותירץ הר"ן דכי אמרינן גורם מותר היינו בשאחד אסור ואחד מותר. אבל הכא שניהם מותרין אלא שזה טעון שחיטה וזה אינו טעון. והר"ן לטעמי' דסבירא לי' זה וזה גורם מתורת ביטול נגעו בה והיתר בהיתר לא בטל. ואם כן הכא כיון דגחלים מותרין גם כן אי אפשר שיהי' פת הנאפה בו מותר משום זה וזה גורם. כיון דאף הגחלים מותרין והיתר בהיתר לא בטיל ואין היתר הפת רק משום שהגחלים מותרין משום שנעשה מצוותו ונמצא שהעיקר לצורך המצוה ואסור. אבל אם רע"ק יסבור כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח ואפרו אסור ושפיר יהי' מותר משום זה וזה גורם ושפיר יוכל לשורפו ביום טוב ודו"ק: סימן שסא. תשובה לקעניגסבורג. בדבר הדבש שבא מאמעריקע אם מותר לעשות ממנו יין שרף לפסח: תשובה. הנה לא ביאר במכתבו באיזה דבש מיירי אם בדבש המעורב עם השעוה. או בדבש הבא בחביות. או בכלים קטנים. ואשיב על שניהם: א) הנה במעורב עם השעוה הדבר פשוט להתיר המשקה על כל פנים. אך בבא בחביות סתם. המג"א התיר המשקה. אולם דבריו סתומים דאפשר מיירי במעורב עם השעוה. והרב בשלחן ערוך התיר אף בכלים קטנים המשקה. דמסתמא לא חיישי' שנתערב בפחות מס' ונתבטל קודם הפסח: ב)הן אמת דאיכא לעיוני בהא מילתא לפי דברי הרשב"א המובא בשלחן ערוך יורה דעה סימן קל"ד ע"ש בבית יוסף. דדבר שדרכו לתת לתוכו אין להתיר משום ביטול. והביא ראי' מכבשים שדרכו לתת לתוכו יין דלא מהני טעימת קפילא. אולם רוב פוסקים חולקים דהראי' שהביא מגבינה שאסרוה משום קיבת נבילה מבואר בפוסקים להיפוך דהטעם רק משום מעמיד לא בטיל. שוב ראיתי בפתחי תשובה בשם נודע ביהודה מהדורא תנינא גם כן דרוב פוסקים חולקים ואיננו תח"י לעיין בו: ג) ויש ללמוד היתר אף להרשב"א. דמבואר בלשונו דהוא רק דרבנן דגזרו כיון דדרכו לתת לתוכו ואם כן הוי ספיקא דרבנן. ואף דבאורח חיים סי' תס"ז סעיף ז' מחלוקת המחבר עם הרמ"א בספק איסור משהו ולדידן מחמירין נראה לפי עניות דעתי על פי מה שביארתי בחי' מחלוקתם. דהנה דעת הרמב"ם והרמב"ן בטעם איסור משהו דפסח משום דבר שיש לו מתירין ועל כן בספק מקילין. אף דסד"ר מחמירין בדבר שיש לו מתירין. מכל מקום בספק איסור משהו אין סברא להחמיר בדבר שיש לו מתירין שני חומרות. ודומה לזה כתבו הפוסקים בספק ספיקא בדרבנן דמותר אף בדבר שיש לו מתירין. זה טעם המחבר דהוא שיטת הרמב"ם עיין שם. והרמ"א לשיטתו דאיסור משהו משום חומרא דחמץ ואסור בלאו טעמא דדבר שיש לו מתירין על כן מחמירין בספק משום דבר שיש לו מתירין: ד) ואף דבי"ד סי' ק"ב דחמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דחוזר לאיסורו לשנה הבאה. זה לענין ביטול. דאם היינו אומרים דאינו בטל הי' חוזר לאיסורו לשנה הבאה. אף דבשנה הבאה יהי' מבוטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור לדידן. ליתא דאימת יתבטל קודם הפסח הוי היתר בהיתר. ובהגיע זמן איסורו לא יתבטל משום דבר שיש לו מתירין. על