אבני נזר אורח חיים שצב

סימן שס. א) כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות חמץ ומצה דאם קנה חמץ בפסח או חמצו לוקה. והקשו עליו דבל יראה לאו הניתק לעשה. ובמשנה למלך הביא הרב המגיה בשם תשו' דבר שמואל דהכא בחל שביעי של פסח להיות בשבת דאי אפשר לקיים העשה. וביאר הרב הנ"ל דבריו דאפילו לרבנן דאמרי מפרר וזורה כו' פירור הוי תולדה דטוחן יעוין שם. וצריך לומר דביום טוב גרידא לא מחייב משום טוחן מן התורה כיון דהוי מלאכת אוכל נפש. ומדרבנן דאסרי טחינה קצירה כו' ועל כן מפרר נמי מן התורה פטור מתוך שהותרה לצורך כו'. אולם קשה לי מנא לי' לרבא פסחים (דף ה') דר' עקיבא סבירא לי' כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה. אפילו מקיים מצוות ביעור בפירור כו' הוי מלאכה משום טוחן כיון דלית לי' לר' עקיבא מתוך. דעל כרחך צריך לומר לרמב"ם הנ"ל דאי אפשר לקיים מצוות ביעור בלא מלאכה: וליישב קושיא זו נקדים לברר מחלוקת הפוסקים בדיני זה וזה גורם ועיין בטור יורה דעה סימן קמ"ב ובבית יוסף ובש"ך שם סק"י ויען שיסודם בשמעתא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה על כן נברר סוגיא הנ"ל: ב) והנה שם בסוגיא תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ ישן יוצן. אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת. והתניא בין חדש בין ישן יוצן. לא קשיא הא רבי הא רבנן. אימור דשמעת לי' לרבי דיש שבח עצים בפת. זה וזה גורם מי שמעת לי'. אלא הא ר' אליעזר הא רבנן, הי ר' אליעזר אילימא ר' אליעזר דשאור כו' אלא ר' אליעזר דעצי אשירה דתנן נטל הימנה עצים אסורים בהנאה. הסיק בהם התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת הפת אסורה. נתערבה באחרים ואחרים באחרים כולן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. ופרש"י דהוכחת הש"ס דמשמע מדר' אליעזר דכל כמה דלא ממש הנאה לים המלח מודה לתנא קמא בין "אחדש יותץ" בין אישן יוצן: ור' אליעזר ומחלוקתו קאמר. ובעבודה זרה פרק כל הצלמים (דף מ"ט.) פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה תני חדא תרזה ותני חדא תשחט. לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן. ומייתי פלוגתא הנ"ל בעצי אשירה ושם פרש"י דהראי' מאפה בו את הפת דקאי בין אחדש יותץ דהיינו חדש בהיסק שני. בין אישן יוצן דהיינו ישן בהיסק ראשון. ודברי רש"י סתרי אהדדי במה שפירש הוכחת הש"ס בפסחים באופן אחר ובעבודה זרה באופן אחר. גם פירושו בע"ז לכאורה תמוה דאם כן דמוכח מאפה בו את הפת דזה וזה גורם אסור. אם כן מה קאמר בפסחים אימור דשמעת לי' לרבי דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעת לי'. הא מאפה בו את הפת דרבי אמר הפת אסורה מוכח דזה וזה גורם אסור. ועל כורחין לומר או כדברי מהרש"א דיש לומר אפה בו את הפת מיירי בחדש בהיסק ראשון. או דמיירי בישן בהיסק ראשון. וכיון דאבוקה כנגדו עדיף מזה וזה גורם. דחשיב כאלו האיסור ניכר וכמבואר בר"ן ופוסקים ואם כן מה זה שפירש דהראי' מאפה בו את הפת: ג) וליישב כל זה נקדים מה שהקשו בתוספות בשמעתין ע"ב אהא דקאמר דלרבנן דרבי שרי אפילו כשאבוקה כנגדו. דחשיב הנאה באה מהגחלים. אם כן הא דאמרינן בפרק לולב הגזול והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה. הא לרבנן חשיב הנאה באה מהגחלים והוי הנאה לאחר ביעורו. ותירצו דמה שהנאה באה תיכף לאחר הביעור לא חשיב הנאה לאחר הביעור ולא חשיב הנאה לאחר הביעור רק אם ההנאה באה לאחר שנעשה גחלים לגמרי יעוין שם. וחזרו והקשו דלרבי אפילו עצים שבישל בהם חשיב הנאה בשעת ביעורו כשבישל בהם כשאבוקה כנגדו. ותירצו כיון דרוב הנאה באה אחר כך יעוין שם. ולכאורה גם לרבנן חשיב הנאה בשעת ביעורו. דרבנן לא פליגי ארבי רק משום דסבירא להו דהנאה באה מהגחלים. וכבר כתבו דמה שבא תיכף אחר כך לא חשיב לאחר ביעורו. וכמו היכי דחשיב עצים דמשחן הנאה בשעת ביעורו משום שבא תיכף אחר כך הכי נמי כשבישל בהם: ד) אשר על כן נראה דהנה רש"י כתב בפרק לולב הגזול דכביסת בגדים חשיב הנאה לאחר ביעורו כיון שאינו נהנה רק בשעה שלובשן. ובתוספות שם הקשו על זה דאם כן צביעה נמי תחשב הנאה לאחר ביעור מהאי טעמא. ותירצו דכיון דיש שבח סמנין על גבי צמר לא חשיב ביעור בשעת צביעה דחשובים עדיין בעין. ועל כן לרבנן חשיב הנאה אחר ביעור דהנאה בשעה שאוכל הפת והביעור בשעה שנעשה גחלים. מה שאין כן לרבי גם הביעור בשעה שאוכל הפת כיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו העצים בעין. אבל לרבנן אף אם נאמר דחשיב כאלו הגחלים בעין בפת [וכדעת הש"ך סימן קמ"ב וכמו שיתבאר בעזר השם] מכל מקום העצים כבר נתבערו והנאה אינו תיכף לאחר הביעור רק בשעה שאוכל הפת ועיין במלחמות ה' בשם הראב"ד שמשוה שבח עצים בפת עם שבח סמנין בצמר]: ה) העולה מדברי התוספות דלרבי דאמר יש שבח עצים בפת חשיב כאלו לא נתבער ואם כן קשה מה מקשה הש"ס אהא דחדש יותץ דהוי זה וזה גורם. דכיון דיש שבח עצים בתנור וכמו שכתבו התוספות בדיבור המתחיל חדש יותץ חשובים העצים בעין וחייב לבערם. דערלה וכלאי הכרם מצוותם בשריפה. וצריך לומר כדעת החתם סופר ביורה דעה דאין חייב לבער הערלה וכלאי הכרם אלא שאסורים בהנאה עד שישרפם יעוין שם. ואם כן קשה מה הוכיח הש"ס מהא דאמרינן בעבודה זרה חדש יותץ. דעבודה זרה ודאי מחויב לבערו כדכתיב אבד תאבדון וגו'. ואם כן מחויב לנתוץ התנור ומנא לן דהטעם משום דזה וזה גורם אסור. ו) אך נראה דהנה הדבר ברור דר' אליעזר דמתיר על ידי הולכת הנאה לים המלח. היינו דוקא היכי שנתבטל מן התורה. וכמו שכתב הר"ן בעבודה זרה. דאם לא כן הא אין פדיון לע"ז. ואם כן דעל כרחך לא חשיב לי' כאלו הוא בעין. דאם לא כן היכי מהני הולכת דמי עצים. הא צריך להוליך כל דמי הפת לדעת התוספות בעבודה זרה שהוכיחו דבעי דמי כל הפת דאם לא כן אפילו לא נתערבה נמי יוליך דמי עצים, אמנם רש"י סובר באמת דאפילו לא נתערב סגי בהולכת דמי, עצים