אבני נזר אורח חיים שצ

נראה לי על פי דברי הש"ס מנחות (דף ע':) דילפינן דאינו חייב בחלה אלא ה' מינים. לחם לחם ממצה. ובמצה אינו יוצא אלא בה' מיני' דבאים לידי חימוץ. דכתיב שבעת ימים תאכל מצות לא תאכל עליו חמץ. כל שישנו בבל תאכל חמץ יוצא בה ידי מצה. ועל כן יוצא בעיסה מן החטין ומן האורז. שהרי כולו איתא בבל תאכל חמץ. שאם יחמיץ נאמר טעם כעיקר ויעשה כולו חמץ לשיטת הרא"ש שם שנהפך ההיתר להיות איסור. ועל כן יוצא בכולו ידי מצה. שהרי כולו איתי' בבל תאכל חמץ כנ"ל. ועל כן חייב בחלה גם כן. דכל פטורי דחלה משום דגמרינן לחם לחם ממצה ודו"ק היטב: ז) ובש"ך יו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז השיג על הלבוש שכתב דדוקא בחטין ואורז משום גרירה והשיג עליו הש"ך דזה לדעת הרשב"א. אבל לדעת הרא"ש דמשום טעם כעיקר אין חילוק בין אורז לשאר מינים. וכן משמע בטור להדיא עד כאן דברי הש"ך. וכוונת דבריו דאף דהרא"ש העלה דמצה אינו יוצא אלא בחיטין ואורז דוקא. מכל מקום בחלה לא בעינן שתהי' עיסה זו ראוי לבוא לידי חימוץ. שהרי עיסה שנלושה ביין חייב בחלה. אף שאינו יוצא בה ידי מצה. ועל כן לא בעינן בחלה אלא שיהי' ממין שבא לידי חימוץ, אבל לא שתהי' עיסה זו ראוי' לבוא לידי חימוץ והכא נמי איכא טעם מחטין שבאים בטעמא לידי חימוץ. ואף שעל ידי תערובות בשאר מינים אינם באים לידי חימוץ לא גרע מעיסה שנלושה ביין. זה נראה לי כוונת הש"ך ז"ל: ח) אך לפי מה שכתבתי בדעת הרא"ש דברי הלבוש נכונים. דוודאי לענין חלה לא שייך טעם כעיקר כנ"ל. אלא משום שאף האורז חשיב בא לידי חימוץ, שאם יחמיץ יתחייב בכולו משום חמץ. אבל בשאר מינים ממה נפשך אין שאר מינים באים לידי חימוץ. דבפני עצמם אינם באים לידי חימוץ רק משום שמעורבים עם הדגן ועל ידי התערובת אף הדגן אינו מחמיץ. ולא דמי לעיסה שנלושה ביין שהוא מין הבא לידי חימוץ. אבל הכא לא גוף העיסה בא לידי חימוץ ולא מינו בא לידי חימוץ. רק החטין שבה מינה בא לידי חימוץ והרי לא אמרינן טעם כעיקר להתחייב כולו בחלה שהרי אין צריך להפריש רק על החטין ואין בהם כשיעור ואין לפרש דברי הש"ך כשיש כשיעור מן הדגן. דבזה אף לדעת הרשב"א חייב בשאר מינים בחלה. וכן ביאר הרב בשלחן ערוך אורח חיים סי' תנ"ג דעת הרשב"א דלענין מצה בעינן תרתי. כזית בכדי אכילת פרס ואורז דוקא משום גרירה. משום דבשאר מינים אינו בא לידי חימוץ. ואם כן בחלה דלא בעינן בא לידי חימוץ כסברת הש"ך. סגי ביש כשיעור חלה חמשת רבעים מן החטים. ועל כורחין כוונת הש"ך באין בו כשיעור מן הדגן. דבזה לדעת הרשב"א אינו יוצא אלא באורז ולהרא"ש יוצא אף בשאר מינים. כיון דהטעם משום דנהפך וכמו שכתב הרא"ש שם דטעם כעיקר נהפך ההיתר להיות האיסור]: ט) ומה שכתב הש"ך שכן משמע להדיא מהטור איני רואה בטור שום משמעות. ואדרבה מדכתב הטור בלשון אחד לענין מצה ולענין חלה. ולדעת הש"ך הוה לי' לאפלוגי בינייהו. דבחלה אפילו בשאר מינים חייב. וכן משמע מהמשנה דכללינהו בחד בבא: י) ומכל מקום ניחא מה שכתבתי ליישב קושיית התוס' דמהעושה עיסה מחטין ומאורז פריך שפיר. דעל כורחין לריש לקיש לית לי' סברא זו דכולו חייב בחלה. הואיל אם תחמיץ יעשה כולו חמץ ויתחייב על כולו. דהא מבואר בירושלמי דריש לקיש אמר עד שיהא כשיעור מן החטין ודו"ק היטב בכל זה: סימן שנט. ב"ה יום ה' י"ג ניסן תרנ"ד. שלום לכבוד האברך המופלג חריף ובקי בנש"ק מו"ה שמואל יצחק נ"י: מכתבך הגיעני. ואולם הזמן יקר מאוד. עם כל זה לקחתי מעט פנאי להשיבך אך בקיצור. ראיתי פלפולך ונהנתי בראותי עוצם בקיאותך ביחוד בדברי אחרונים ופלפולך בגבורות. אלנא רבא תתעביד: א) אשר נסתפקת בחמץ לאחר שש אם אומרים בו טעם כעיקר מן התורה. והבאת דברי הנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אורח חיים סי' ס"ו עיינתי בדבריו והנה כתב דינו על חלב טמא וביצים שלא נוכל ללמוד מנזיר שהוא לאו שיש בו מלקות. מה שאין כן אלו שהם איסור לבד. והנה אם הנודע ביהודה אומר גם באיסור עשה נדבר אח"כ. אולם גוף דברי הנוב"י לא נהירא. ראשית מה שתירץ בזה דברי הש"ך דחלב סגי בחותם אחד הטעם דאם הי' רוב טמא ודאי הי' ניכר. ומיעוט חלב טמא מן התורה בטל ברוב. והקשו עליו הלא אין טעמו שוה. ותירץ הנודע ביהודה דבחלב טמא לא אמרינן טעם כעיקר: ב) והנה מלבד דלשון הש"ך אינו כן שכתב משום שמין במינו בטל ברוב. ולפי דבריו למה לו להזכיר מין במינו. אך גם כן אינו מיושב הש"ך כלל שהרי חלב טמא מיעוט שנתערב בטהור מרובה. ועל כל פנים יש בו כזית בכדי אכילת פרס. חמור יותר מטעם כעיקר דאפי' לדעת רש"י ורמב"ם דטעם כעיקר לאו דאורייתא. מכל מקום זה נקרא טעמו וממשו. בין לשיטת רש"י טעמו ולא ממשו היינו שנימוח איסור בהיתר. וזה לא נמוח. רק תערובות חלב בחלב. וצורתו כמו שהי'. בין לרמב"ם טעמו וממשו כזית כדי אכילת פרס. וזה יש בו כזית כדי אכילת פרס ובטעמו וממשו הא אין צריך הלימוד מטעם כעיקר. שהרי רש"י כתב בסוגיא דזרוע בשלה דאמוראי בתראי לית להו טעם כעיקר. דמנזיר לא יליף דהוה לי' נזיר וגיעולי נכרים שני כתובין הבאין כאחד. או נזיר להיתר מצטרף לאיסור וגיעולי נכרים חידוש. ומכל מקום טעמו וממשו לוקין עליו. הנה דבטעמו וממשו אין צריך הלימוד דגיעולי נכרים ואם כן גם בחלב טמא אסור מן התורה. וזה לכל הפוסקים לבד מר"ח שמפרש במכירו. לפי זה באינו מכירו אפי' באינו מינו צריך הלימוד ממשרת. ואף זה אינו שהרי ארבעה מיני מדינה לר"ת ע"כ אין בו טעם דאי אית בי' טעם למה לי היתר מצטרף לאיסור דתיפוק לי' דנעשה כולו איסור. ועל כרחך אין בו טעם וכן כתב הטור דלקיוהא בעלמא עבידי. ומכל מקום מפורש בגמרא דבאיכא כזית כדי אכילת פרס מודו רבנן לר"א. אף דאי אפשר ללמוד ממשרת שהרי אין