אבני נזר אורח חיים שפט

חצי שיעור אסור מן התורה. מבואר דאפילו על ידי תערובת חצי שיעור אסור. ב) ולפי עניות דעתי נראה ליישב בפשיטות על פי דברי המשנה למלך. וכן הוא בנודע ביהודה מהדורא תניינא סימן נ"ג. דברגע אחרון של יום הכיפורים אם אוכל חצי שיעור אינו אסור מן התורה דלא שייך חזי לאצטרופי. ועל כן לאביי לשיטתי' דבעל ידי תערובת לא אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. ואם כן לא חזי לאצטרופי כלל. שהרי אם יאכל עוד לא יצטרף. כיון שאכל חצי שיעור ראשון בתערובת. ואף שאם הי' אוכל כזית בבת אחת בתערובת הי' חייב. מכל מקום לא חשיב חזי לאצטרופי בכהאי גוונא כמו ברגע אחרון של יום הכיפורים: ג) ובזה ניחא נמי הוכחת אביי משתי קופות ולפני' שני מדוכות אף שאפשר שלא הי' כזית בכדי אכילת פרס. ולפי מה שכתבתי ניחא דאם הי' הדין כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואף בתערובות מצטרף. ממילא אף אם לא הי' כזית בכדי אכילת פרס הי' אסור כמו חצי שיעור. וחשיב שפיר חזי לאצטרופי שאם יאכל עוד איסור בעין או שיש בו איסור הרבה. מזה הוכיח דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא. פי' בתערובת ואינו חייב בתערובת אלא אם כן אוכל כזית בבת אחת וממילא לא חשיב חזי לאצטרופי ודו"ק: סימן שנח. א) גרסינן בזבחים (דף ע"ח) אמר ריש לקיש הפיגול והנותר כו' שמע מינה איסורין מבטלין זה את זה שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, מיתיבי העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. והקשו בתוספות דאמאי לא מקשה בפשיטות דקיימא לן טעם כעיקר דאורייתא: ב) ולפי עניות דעתי יש ליישב לדעת רש"י בפסחים ורבינו תם במסכת עבודה זרה דטעם כעיקר דאורייתא פירוש שנעשה כולו איסור. ועל כן יש לומר דהא דטעמא לא בטיל משום דאדרבא הא נעשה כולו איסור. והאיך שייך לומר שנתבטל האיסור בהיתר. כיון שאם לא יתבטל יעשה כולו איסור. ואין כאן היתר כלל שיתבטל בו האיסור. ודומה להא דאמרינן בבכורות (דף כ"ב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור. ממה נפשך אי רובו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. הנך מעוטי דמיא בטלי ברובא. ואי רובא מיא סלקי להו טבילה בהשקה. ואמרינן שם לא שנו אלא לטבל בו פיתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. פירוש שהמים שבקדירה נטמאו ורבים על הציר. ואף דאחר שנתבטל האיך יטמאו. ועל כורחין דכיון שאם נאמר שאינו בטל יהי' רוב טמאים ולא נתבטל הטמא. אמרינן שאינו בטל. וכל שכן הכא שאי אפשר לביטול לחול מטעם זה שהרי אם לא יחול הביטול יהי' כולו איסור. ועל כן אמרינן טעם כעיקר. אבל באיסורין מבטלין זה את זה. בזה שפיר אמרינן שנתבטל המיעוט ברוב. כיון שאי אפשר לרוב פיגול לחול עליו איסור נותר. דאין איסור חל על איסור. אבל מהעושה עיסה מן החטין ומן האורז פריך שפיר. דהתם אין לומר שאף האורז חייב בחלה. דאף אם נאמר שנעשה כולו טבל מחמת שיש טעם טבל. מכל מקום לא יתחייב להפריש רק על החטין. דהפרשה על האורז לא מעלה ולא מוריד דאין צריך להפריש רק על החטין שבו וכיון שהחטין יהי' חולין לא יהי' באורז טעם טבל. ואם יפריש על האורז שבו לבד עדיין יהי' בו טעם טבל: ג) העולה מזה שלא יצטרך להפריש כלל על האורז. אף אם נאמר שאינו בטל. נמצא שלענין שמתחייב בהפרשה שפיר יוכל להתבטל החטין בהאורז לריש לקיש. ושפיר פריך לריש לקיש. וכן לענין לצאת ידי חובת מצה נראה דלא שייך טעם כעיקר ליעשות כולו מצה. דטעם כעיקר ילפינן ממשרת ומגיעולי נכרים ומבשר בחלב. והני כולהו איסורים נינהו ולא ילפינן מצוות מאיסור. ועל כורחין דהכא משום דאיכא טעמא וממשא ולא נצטרך ללמוד ממשרת. שהרי לר' יוחנן דסבירא לי' בע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין. ופרש"י דסבירא לי' לר' יוחנן טעם כעיקר לאו דאורייתא. מכל מקום בטעמו וממשו מודה. ומכל מקום לא מהני לעשות כולו איסור. שהרי ההיתר אין בו אלא טעם איסור. ועוד דמהיכי תיתי שנאמר שיעשה כולו איסור כיון דממשרת לא ילפינן. וכן משמע ברש"י פסחים דלמאן דלית לי' טעם כעיקר אף דבטעמו וממשו מודה דאסור. מכל מקום לא נעשה כולו איסור על כל פנים: ד) ותדע דלא ילפינן מצוות מאיסורין לדעת רבינו תם דנעשה כולו איסור. שהרי לשיטה זו על כורחין לומר דהיתר מצטרף לאיסור הוא אפילו לא נבלע זה בזה אלא שאוכלו כאחד. דאם לא כן היינו טעם כעיקר [והתוספות שסוברים בפסחים דהיתר מצטרף לאיסור דוקא בנבלע. על כורחך סבירא להו דטעם כעיקר דוקא בשאכל כזית מן האיסור, וכן כתבו התוספות בנזיר] והנה בקדשים נפקא לן מקרא דיקדש דאמרינן היתר מצטרף לאיסור. ואם כן אם נאמר דבמצוה גם כן אמרינן היתר מצטרף. אם יאכל חצי זית בפסח ביחד עם מצה. יצא ידי מצוות אכילת פסח. ואי אפשר לומר כן דאם כן למה צריך שיהא כזית לכל אחד. ואם אין כזית לכל אחד אינם יוצאים ידי חובתם וצריכים לעשות פסח אחר. הא כל מצוות פסח על ידי כריכה כהלל. ואם כן לעולם איכא כזית. אלא ודאי דבמצוה לא אמרינן היתר מצטרף. והוא הדין דלא אמרינן בי' טעם כעיקר ועל כן שפיר פריך לריש לקיש ודו"ק: ה) וראיתי להרא"ש ז"ל בהלכות חלה שכתב דאפילו אינו אוכל כזית מן החטין יוצא ידי מצה. ומשום דטעם כעיקר. והא דכתב בירושלמי דדוקא בחטין ואורז ומשום דחטין גוררין את האורז להיות כמוהו. ואי משום דטעם כעיקר אפילו שאר מינים נמי. תירץ הרא"ש דבשאר מינים כיון דרובו לאו דגן אינו בא לידי חימוץ. ואינו יוצא ידי מצה, אבל בחטין ואורז החטין גוררין את האורז ובא לידי חימוץ עד כאן דברי הרא"ש. ומבואר מדבריו דאפילו לענין מצוה וכן לענין חיוב חלה אמרינן טעם כעיקר. ו) אך לפי עניות דעתי אי אפשר לומר כן כמו שהוכחתי לעיל אות ד' ופי' דברי הרא"ש