אבני נזר אורח חיים שפח

מצטרף דיליף מחמץ. דהנה התוספות בעבודה זרה תמהו משמעתא דפסחים דקאמר לרבנן סבירא להו גיעולי נכרים חידוש הוא דבעלמא נותן טעם לפגם מותר והכא אסור. ור' עקיבא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ובעבודה זרה אמרי' דמאן דאמר קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא יליף מהכא דנותן טעם לפגם אסור. ואם כן היכי קאמר גיעולי מדין חידוש הוא. ותירוצם אינו מובן לי כלל עיין שם. ולחומר הנושא נראה לי ליישב דהנה שם בסוגיא מאי טעמא דר' שמעון דסבירא לי' נותן טעם לפגם מותר דגמר מנבילה כו'. ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. וביאור הדברים דבסרוחה מעיקרא לא חל האיסור כלל. מה שאין כן בנתנבלה אחר כך לא נפקע האיסור אף שנפסלה. וחילוק זה מבואר בש"ס כריתות ריש פרק דם שחיטה. התם לאחותי טומאה בעינן שתהא ראוי' לאדם. למיפק מטומאה עד שתפסל מכלב עיין שם. והנה בתוספות עבודה זרה כתבו בשם הר' יוסף דאף דטעם כעיקר כיון דיליף מגיעולי נכרים אין בו אלא עשה דתעבירו באש עיין שם. וכדבריהם מבואר בש"ס זבחים בכל אשר יגע בבשרה יקדש דקאמר ר' אליעזר יקדש עשה הוא ועיין שם דאפילו לחומרא מהני. דכשהוא בעין הוי לא תעשה ואתי עשה ודחי לה. והשתא עשה ואין עשה דוחה עשה. (והא דקאמר שם עשה ולא תעשה יבואר במקום אחר בעזר השם): כ) והשתא ניחא דקאמר גיעולי מדין חידוש הוא. דכל נותן טעם לפגם מותר. פירוש כשתחילת איסור בפגם דבזה כולי עלמא מודים דאפילו ר' מאיר מודה בסרוח מעיקרא. והכא אסור. פירוש דאי לאו קרא דמשרת לא נוכל ללמוד מגיעולי מדין. דאם כן יפקע הלאו ויחול העשה. ובשעת חלות העשה הוא לפגם. ואיך יחול העשה. הא הוה לי' סרוח מעיקרא. ובפירוש מעטי' קרא מנבילה. ועל כן גיעולי נכרים חידוש הוא. ואין ללמוד מזה טעם כעיקר. ועל כן איצטריך קרא דמשרת לטעם כעיקר. וממילא עובר בלאו. ולא הוי סרוח מעיקרא. דהלאו חל מקודם ושפיר יליף ר' מאיר נותן טעם לפגם אסור ודו"ק. והשתא ניחא דאף לר' מאיר דסבירא לי' נותן טעם לפגם אסור. מכל מקום אצטריך משרת לטעם כעיקר כנ"ל ודו"ק היטב: סימן שנו. א) (בדף מ"ד) בתוספות דיבור המתחיל לענין חמץ בפסח נמי. ואור"י דלא דריש ר' יוחנן אלא לאיסורא אבל להתחייב מלקות לא. הנה מבואר מדבריהם דלר' יוחנן דסבירא לי' חצי שיעור אסור מן התורה דדריש כל. סבירא לי' נמי בחמץ דדרשינן כל. ולר' מאיר דסבירא. לי' דאף חמץ נוקשה מרבינן מכל. ולא כר' אליעזר דלא מרבי אלא חמץ גמור על ידי תערובת. ממילא לר' יוחנן דסבירא לי' דמכל לא מרבינן אלא לאיסורא מרבינן נוקשה לאיסורא. ואף דקיימא לן כרבנן. היינו שלא להתחייב מלקות. אבל בהא דפליג ר' מאיר עם ר' אליעזר אי מרבינן מכל אף נוקשה. לא נשמע מרבנן כלום בזה. וכן בחמץ גמור על ידי תערובת דסבירא לי' להטור דאינו אלא מדרבנן משום דקיוהא בעלמא הוא. ולשיטת התוספות נשמע דעל כל פנים אסור מן התורה דמרבינן מכל לאיסורא: ב) והנה יש לעיין לדעת הטור דקיוהא בעלמא היא. אם כן נהי דסבירא לי' לר"א היתר מצטרף לאיסור. מכל מקום אמאי חייב. דהא אין כאן איסור כלל, וצריך לומר דכי היכי דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כתב הטור דלוקה אף לרבנן ועל כורחין צריך לומר דאי איכא כזית בכדי אכילת פרס חשיב כאילו עמד בעצמו ועל כן הוא הדין לר' אליעזר כיון דהיתר מצטרף לאיסור וחשיב כזית. ועל כן אפי' הוה קיוהא בעלמא לוקה. ועל כן לרבנן נמי דמרבינן מכל לאיסורא לפי דברי תוספות הנ"ל. היינו דלאיסורא אמרינן היתר מצטרף לאיסור וממילא אף דקיוהא בעלמא הוא אסור ודו"ק: ג) ובזה נראה לי ליישב הא דבעי אביי לחלוק על רב דימי ומתמה ואמר וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. ולכאורה אינו מובן דכי לית לי' לאביי צירוף אכילה בכדי אכילת פרס. והא ברייתא הוא בפרק ערבי פסחים אכלן חצאין יצא. ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס. ובתוספות נזיר דשאני הכא דבתערובת. ואף דטעם כעיקר מדאורייתא. היינו כשאוכל כזית מן הטעם בבת אחת. אולם אינו מובן הטעם: ד) ולפי עניות דעתי נראה דהנה בזבחים (דף ל"ב) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו חצי זית חוץ לזמנו רב המנונא אמר פסול ואין בו כרת. וקאמר שם הטעם משום דכבר נצטרף חצי זית חוץ לזמנו עם חצי זית חוץ למקומו לפסול. ושוב אינו מצטרף עם חצי זית האחר להתחייב כרת. וקאמר שם דהוא הדין חצי ביצה עם ראשון לטומאה שנצטרף עם חצי ביצה שהיא שני לטומאה. שוב אינו מצטרף עם חצי זית אחר ראשון לטומאה. ועיין שם שרב דימי חולק על זה וסבירא לי' דאף שנצטרף חצי זית חוץ לזמנו עם חצי זית חוץ למקומו לפסול מכל מקום שוב מצטרף עם חצי זית חוץ לזמנו להתחייב כרת: ה) ולפי זה יש לומר דאביי סובר כרב המנונא. ועל כן תיכף שאכל כזית נצטרף ההיתר עם האיסור לאיסורא בעלמא. ושוב לא נצטרף עם האיסור האחר לחיוב מלקות.. ורב דימי לשיטתי' דסבירא לי' שם ויקץ כישן הפיגול על כן סבירא לי' הכא נמי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ודו"ק: סימן שנז. א) בהא דהוכיח אביי לקמן דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא משתי קדירות ולפניהם שני מדוכות. הקשה הר"ש במסכת טבול יום פרק ב' משנה ג' דאי נמי לאו דאורייתא קשה אמאי אמרינן שאני אומר. דהא חצי שיעור אסור מן התורה. ורצה הר"ש ליישב דאין חצי שיעור אסור כי אם בעיני'. אבל על ידי תערובת אינו אסור מן התורה ושוב הקשה מפרק גיד הנשה בההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדקולא דבשרא כו' ועוד והאמר ר' יוחנן