אבני נזר אורח חיים שפז

רבנן. דהא אית להו טעם כעיקר. משמע דבלא טעם כעיקר לא נעשה הפת איסור אף שנבלע בו גוף היין וזה פשוט. אלא ודאי דלא סבירא לי' כסברת התוס' וכן מבואר להדיא בדבריו בסוף הסוגיא במה שכתב דרבנן דר"א סבירא להו גיעולי מדין חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ודו"ק: יד) ואם כן צריך להבין במה פליגי רע"ק ורבנן דמר יליף לה לטעם כעיקר, ומר להיתר מצטרף לאיסור ועוד דבמשנה דנזיר לא נזכר שרבנן ורע"ק פליגי בהא והכי גרסינן בסדר המשנה משנה ראשונה אמרה עד שישתה רביעית יין. רע"ק אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב. וצ"ע שריית פת מאן דכר שמי' בדברי ת"ק דקאי עלי' רע"ק. ובגמ' שם דתנא קמא לא יליף שתי' מאכילה. ורע"ק יליף מה אכילה בכזית אף שתי'. והפלוגתא בשריית פת לא מפרשא כלל לא בגמרא ולא במשנה: טו) על כן נראה לפי עניות דעתי דהש"ס ס"ל דהא בהא תליא. והנה בפרק יום הכפורים תנן האוכל והשותה אין מצטרפין. ובגמרא שם דהטעם משום דלא שוו שיעורייהו להדדי לא מצטרפים. ועל כן כיון דסבירא לי' לת"ק דשתי' ברביעית ואכילה בכזית אי אפשר לומר דפירוש משרת ששרה פתו ביין והפת מצטרף ליין. דאפי' איסור ואיסור לא מצטרפי כהאי גוונא כיון דיין שתי' ופת אכילה. וזה בכזית וזה ברביעית ועל כן היין חשיב משקה אף שנבלע בפת דהא לא ישתה כתיב ועל כרחך דקרא לטעם כעיקר אתא. ובאמת לפי זה גם כן אם שרה פתו ביין חייב על הפת לחודי' כיון דפת גופי' אתעביד איסור ופת אוכל ושעורי' בכזית והיין הנבלע בו משלים שיעורו וכדפרש"י גבי חזר ותפחו (דף ל"ג:) עיין שם בדיבור המתחיל טמא מת שסחט שכתב ואף על גב דגשמים הנבלעים לאו חלב נינהו אפי' הכי כל מה דבגוי' משלים שיעורי' עיין שם. והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דנראית גדולה] ועל כן מוקמינן קרא כפשוטו לשרה ענביו במים. ובזה אי אפשר לומר דלהיתר מצטרף לאיסור אתא. דממה נפשך אי לאו טעם כעיקר אפי' נאמר היתר מצטרף לא יועיל. דהא ליכא מידי איסור. ואם נאמר טעם כעיקר אין צריך להיתר מצטרף לאיסור כיון דאתעביד כולו איסור ומוקמינן לקרא כפשוטו דטעם כעיקר ליעשות כולו איסור. וא"צ לשני חדושים טעם כעיקר והיתר מצטרף. אבל רע"ק דסבירא לי' שתי' גם כן בכזית על כרחך מפרש קרא בשרה ביין דטפי מסתבר לומר היתר מצטרף: טז) והיינו דפריך ורבנן דכיון דיליף טעם כעוקר מגיעולי מדין שיהי' הטעם הנבלע בעצמו אסור. שוב נוכל לפרש משרת להיתר מצטרף לאיסור אף דמפרש משרת בשרה ענבים דמכל מקום אצטריך קרא שיהי' המים מצטרף לשיעור. דבזה נוכל לומר כן כיון דאידי ואידי משקה. ומשני גיעולי נכרים חידוש הוא. ועל כן צריכים ללמוד ממשרת טעם כעיקר אם יפרשו בשרה ענבים. ואם כן מהיכי תיתי שנלמד גם כן היתר מצטרף לאיסור. ובשרה פתו אי אפשר שיפרשו להיתר מצטרף כנ"ל דהאוכל ושותה אינם מצטרפים כנ"ל: יז) ועל כן ניחא טעמא דרבנן דפליגי אדר' אליעזר דסבירא לי' גיעולי נכרים חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. דאינהו סבירא להו כר' עקיבא דמה אכילה בכזית אף שתי'. ובהא סבירא לי' כרבנן דגיעולי נכרים חידוש הוא. ועל כן מוקמי קרא דמשרת להיתר מצטרף ובשרה פתו: יח) ובזה ניישב הקושיא הנ"ל לר' מאיר דסבירא לי' בכל התורה כולה היתר מצטרף לאיסור דגמרינן מחמץ. משרת למאי אתא. ולהנ"ל ניחא דאתא לטעם כעיקר ליעשות כולו איסור דזה לא נוכל ללמוד מגיעולי מדין. ורע"ק דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור היינו משום דיכול ללמוד היתר מצטרף לאיסור כיון דסבירא לי' אף שתי' בכזית טפי מסתבר ללמוד היתר מצטרף לאיסור. אבל לר"מ דנפקא לי' היתר מצטרף מחמץ שפיר יליף ממשרת טעם כעיקר ליעשות כולו איסור ודו"ק היטב בכל זה: יט) עוד נראה ליישב קושיא הפונה קדים דלר"מ משרת למאי אתא דטעם כעיקר נפקא לי' מגיעולי מדין. כיון דלדידי' לאו חידוש הוא ולהיתר מצטרף לא צריך קרא כיון דבכל התורה כולה היתר