אבני נזר אורח חיים שפו

לר"א דאסר כותח הבבלי. ומשמע דאפי' נעשה קודם הפסח (וכן משמע מלשון עוברין דפרש"י מן העולם והתוס' פירשו מן השלחן והא נתבטל קודם הפסח מן התורה כיון דלקיוהא בעלמא עבידי. ושוב אינו חוזר וניעור ועל כרחך לומר דקודם הפסח לא נתבטל משום דהיתר בהיתר לא בטיל. ואכתי קשה דהא נתבטל לאחר שש דלאחר שש הדין לר"א כמו בתוך הפסח לרבנן כדברי התוס' הנ"ל דלא אסר אלא בזמנו. ומזה מוכיח הש"ס דר"א יליף כל התורה כולה מחמץ ועל כן חמץ לאחר שש שהוא ככל איסורין שבתורה גם כן אסור בתערובות ולא נתבטל. וקודם שש נמי לא דהוי היתר בהיתר כנ"ל הנה בררנו דברי הש"ס נזיר דמוכח דר"א אוסר בכל התורה כולה כותח וחביריו: ז) ולפי זה מקום יש בראש להקשות למה דקיימא לן כר' יהודה דר"מ דמחייב בנוקשה כל שכן דמחייב בעל ידי תערובות. וממילא הוא הדין בכל איסורין היתר מצטרף. ובע"ז סובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור ואם כן גיעולי נכרים לאו חידוש הוא ונוכל ללמוד טעם כעיקר מגיעולי נכרים. ואם כן קשה משרת למה לי. דליכא למימר דסובר כרע"ק דמשרת להיתר מצטרף לאיסור כיון דלדידי' בכל התורה היתר מצטרף לאיסור ואין לומר דבאמת לר"מ משרת וגיעולי נכרים הוי שני כתובים לעשות טעם כעיקר. דאם כן אמאי מחייב בחומץ אדומי במתני' דליכא כי אם טעם בעלמא. כיון דאפי' בכל התורה דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לדידי' אף על פי כן לא אמרינן טעם כעיקר אלא היכי דכתיב להדיא]: ח) וליישב זה נקדים מה דקשה לכאורה לדעת רש"י דטעם כעיקר פירוש שנעשה כולו איסור עיין בדבריו בדיבור המתחיל חייב ובדיבור המתחיל מפת ומיין והוא כשיטת ר"ת. אם כן קשה למה לי יקדש להיתר מצטרף לאיסור כיין דנבלע בו ותיפוק לי' משום דהוה כולו איסור ובשלמא במשרת יש ליישב דקרא אתא להיכי דלא נבלע בכולו. אבל יקדש אי אפשר לומר כן דמה שלא נבלע בבשרה לא נתקדש ויכול לאוכלה בפני עצמו. (ובדף מה) כתב רש"י ז"ל בד"ה ורבנן אמרי לך דלרבנן אצטריך קרא היכי דלא איבלע בבשרה ואכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר עיי"ש. איברא דהיא גופי' קשיא למה לא פירש כן בדרע"ק דהא רע"ק אית לי' גם כן טעם כעיקר מגיעולי מדין: ט) גם צריך עיון בדברי רש"י בתחילת הסוגיא שהרי אמרה תורה משרת שאם שרה פתו ביין ויש בו טעם יין חייב. ואי איכא מיין לחודי' כזית למה לי קרא. והרי אפי' ליכא כזית אלא עם הפת שנבלע בו לא צריך קרא. כיון דטעם כעיקר. ולא צריך קרא אלא היכי דליכא כזית אלא עם שאר הפת שלא נבלע בו היין. והוה לי' לומר ואי איכא כזית בפת שנבלע בו למה לי קרא: י) עוד קשה לרש"י שכתב בסוף הסוגיא דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח הבבלי על כורחין לית להו טעם כעיקר בחולין. ומבואר דסבירא לי' דמיני דמתני' טעם גמור אית בהו ודלא כהטור שכתב דלקיוהא בעלמא עבידי. א"כ קשה ר' אליעזר מאי סבירא לי'. ממה נפשך אי סבירא לי' טעם כעיקר אם כן לא צריך לרבויי מכל ומשום היתר מצטרף לאיסור כיון דסבירא ליה דאתעביד כולה איסור ואי לית לי' טעם כעיקר אם כן חומץ האדומי דליכא אלא טעם לחוד מאי טעמא מחייב. וכמו שפרש"י בהא דמקשה הש"ס ורע"ק טעם כעיקר מנ"ל פרש"י מנ"ל היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענביו במים. מבואר דסבירא לי' דאף דהיתר מצטרף לאיסור. מכל מקום אי לית לי' טעם כעיקר לא מחייב בדליכא אלא טעם לחוד. וא"כ אמאי מחייב ר"א בחומץ האדומי אלא ודאי דאית טעם כעיקר בחולין ואם כן למה לי כל לרבויי כותח הבבלי וחבריו. כיון דטעם כעיקר ואתעביד כולו איסור: יא) על כן נראה לי ברור בדעת רש"י דדוקא לרבנן דילפי טעם כעיקר ממשרת ענבים לא ישתה שאם שרה ענביו במים. והרי אמרה תורה האיסור על כל השתי', ועל כן אתעביד כולו איסור. מה שאין כן לרע"ק דיליף מדצוה רחמנא להגעיל הכלים ומזה אין ראי' כלל שיעשה אף ההיתר איסור דבלאו הכי אסור לבשל כל זמן שלא נגעל משום בליעת איסור גופי' ועל כן ניחא דלא כתב רש"י בדרע"ק דיקדש אצטריך היכי דלא איבלע בכולה. דבאמת לר' עקיבא אצטריך אפי' היכי דאיבלע בכולה. וגם משרת אצטריך אפילו היכי דאיבלע בכולה ור"א סבירא לי' נמי כרע"ק דילפינן טעם כעיקר מגיעולי מדין. ועל כן שפיר צריך קרא דכל לכותח הבבלי וחביריו ] [אך לדעת הטור אין צריך לומר כן בדר' אליעזר אלא דשפיר ס"ל טעם כעיקר כרבנן אלא דכותח הבבלי לית בי' טעם. ובאמת מוכרח לומר כן לדעת ר"ת דס"ל אפי' לר' יוחנן דסבירא לי' כר' עקיבא אמרינן טעם כעיקר ללקות על כולה: יב) אך לפי זה יקשה על הש"ס בהא דאמר דרע"ק יליף טעם כעיקר מגיעולי מדין. ופריך ורבנן פירוש דכיון דנפקא להו דטעם כעיקר מגיעולי מדין משרת למה לי והא צריך משרת לומר נהפך ההיתר להיות איסור כנ"ל: יג) ונראה ליישב. דהנה מדברי רש"י שפירש בקושיית הש"ס ורע"ק טעם כעיקר מנא לי' היכי דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענביו במים מבואר דלא סבירא לי' כסברת התוס' בנזיר דודאי יותר מסתבר טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור ועל כן פריך טעם כעיקר מנא לי'. וטפי מסתבר ללמוד טעם כעיקר. דאם כן לא הי' צריך לפרש בשרה ענביו במים. אלא דקרא אתי לשרה פתו ביין אלא דקשה מנא לי' ללמוד היתר מצטרף לאיסור אימא דקרא לטעם כעיקר שיעשה הפת עצמו איסור. דאי לאו טעם כעיקר אף דגוף היין נבלע בו. מכל מקום לא נעשה הפת איסור. כמבואר בדבריו שם שכתב ואי הוה פשט היין בכל הפת לא הוה פטרי