אבני נזר אורח חיים שפד

בהנאה על ידי השלכת הנאה לים המלח. לפי דברי אחרונים כן הוא ושפריט ביין לא דמי למעמיד: ב) אך דבריהם צל"ע. איך אפשר להתיר לאחר הפסח ע"י השלכה כיון שנתערב קודם הפסח. ובפסח עצמו לא הי' מועיל השלכה והי' צריך לבער הכל אם כן אם נתיר לו בזה. לאחר הפסח יהנו לו מעשיו הרעים כמה שכתב הרמב"ם. ובנתערב לאחר הפסח דמותר ניחא שלא ישהה לשם כן. שהרי אם עירב בידים אסור באמת. ובמקור הדין בהגמי"י סוף ה' חמץ ומצה הוא בחיטין בחיטין. ובזה פסק המג"א כיון שמן התורה בטל לא קנסוהו לאחר הפסח. ואין הקנס רק מחמת שעבר כשהי' בעין שנתערב בפסח. וע"כ כשמשליך הנאה לים המלח לא הרויח במה שהשהה בעין: ג) ועוד שדעת הגמי"י שם שגם בפסח מהני השלכת הנאה דסבירא לי' שאר איסורים דומים לסתם יינם. אבל לדידן דקיימא לן בפסח לא מהני השלכה. למה יועיל אחר כך. ובאמת ברמ"א אינו מפורש שנתערב קודם הפסח ודברי האחרונים צל"ע ואיני אומר בזה לא איסור ולא היתר: ד) הבתים משכירין כמו שהוא נוסח הרב ז"ל מלאדי. אשר נאמר לו בשמי לקנות החדרים מהבעה"ב ולא החמץ ולסמוך בקנין אגב על המק"ח דחצר של שליח ומטלטלין של משלח מהני לקנין אגב. לעניות דעתי אין ראייתו ברורה משדה לאפטרופוס ומטלטלין ליתומים. דשאני התם דאפטרופוס זוכה עבור היתומים ויתומים מאפטרופוס זכו שכן דעת ר"ת במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. מכל מקום אסור להוליכן רק כרגלי הממלא דעשו הזוכה לחבירו כזוכה לעצמו וחוזר ומזכה לחבירו כן פי' הר"ן פרק קמא דבבא מציעא רק באותם שאין להם קרקע הייתי סומך באגב על קרקע שלו: דברי הדו"ש הק' אברהם סימן שנד. לרב אחד א) ע"ד אחד שכתב למוכר יינות לשלוח לו יין על חג הפסח ושלח לו יין מוכשר על חג הפסח. אך הכלים הי' מיינות שאין מוכרים על חה"פ. היינו שנותנים בתוכם שפריט כנודע. ולא נודע אם הי' בשגגה. או בפשיעות המוכר. או בפשיעות הפועלים. והמוכר מוחזק לאיש כשר. והוא בעצמו כתב לו זה אחר זמן רב. יש בזה חשש איסור למהדרין מן המהדרין לא: ב) תשובה. הנה הדבר פשוט דלפי המדומע יש הרבה פעמים ששים ביין המוכשר עחה"פ נגד חלק השפריט שיש ביין הנבלע בכלים ואין לחוש לומר בזה חנ"נ אפי' לדעת הרמב"ן דחמץ שמו עליו כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח. ועוד דפסק הרמ"א יו"ד סי' צ"ב דבשאר איסורין לא אמרי' חנ"נ בלח בלח במקום הפסד מרובה. וט"ז בשם רש"ל דבלח בלח שאינו דרך בישול לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה אפי' בלא הפסד מרובה יע"ש. ועוד כמה פוסקים דאין צריך ס' רק נגד קליפת הכלי. ואם כן יש ששים ביין כשר אפי' נגד כל יין הנבלע. וכיון שנתבטל קודם הפסח שוב אינו חוזר וניעור. ולא מבעיא למה שכתב הרמ"א סימן תמ"ז סעיף ד' שנוהגין כסברא הראשונה שכתב המחבר דלח בלח אינו חוזר וניעור. וכן הלכה פסוקה ברמ"א סימן תמ"ג סעיף ג' וכן המנהג פשוט בכל ישראל. אלא אפילו ליש חולקין שכתב המחבר. היינו בגוף חמץ שנתערב. אבל לא בטעם בעלמא כמו שכתב המגן אברהם שם סק"ז. וכל שכן בטעם הנפלט מכלי דהוי נותן טעם בר נותן טעם דאינו חוזר וניעור ג) וכל זה אם נעשה הדבר בשגגה. אבל אם הי' במזיד דמבואר בסימן קכ"ב דאסור להשתמש בכלי איסור אף שיש ששים. משום דהוה מבטל איסור לכתחילה. ובחמץ קודם הפסח דעת הר"ן בתשו' והטורי זהב סימן תרכ"ו סק"ב ובסימן תמ"ז סק"ה וס"ק י"ח דלית בי' משום מבטל איסור. אך מדברי הטור סימן תנ"ג שכתב שאם לא ביררו החטין מדגן שצמח אין בכך כלום ולא חשיב מבטל איסור כיון שאין כוונתו לבטל. ופשוט דמיירי קודם הפסח. דבפסח אינו בטל. הרי דסבירא ליה לטור דגם קודם הפסח אסור לבטל. מכל מקום יש לומר דקודם שלשים יום גם הטור מודה דמותר לבטל. כנ"ל להלכה ולא למעשה: ד) וכל זה לכתחילה. אבל בדיעבד נראה פשוט דאף אם תמצא לומר דהי' אסור לכתחילה מכל מקום בדיעבד אין לאסור להקונה. דהנה הבית יוסף כתב בסימן צ"ט ביורה דעה שני טעמים בדין שאסור למי שנתבטל בשבילו. הא' דקנסינן למבטל. הב' שאם נתיר למי שנתבטל בשבילו. שמא יאמר לגוי או לעבד שיבטל בשבילו. והנה הרש"ל והטורי זהב ופ"ת מתירים כל שלא ידע מי שנתבטל בשבילו. אך הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הוכיח מתשו' ריב"ש דאין חילוק וכנ"ל. דלא מבעיא לטעם ראשון דקנסי' למבטל שלא יעשה רצונו דאין חילוק. ואפילו לטעם שני. דומה להא דתנן במס' מכשירין ובשבת בגוי שנעשה מלאכה בשביל ישראל דאסור לישראל ליהנות ממנה. ואף שלא ידע ישראל כלל בשעה שעשה הגוי המלאכה. ושם גם כן הט ם שמא יאמר לו כמו שכתבו התוספות בפרק אין צדין: ה) אך במה שכתב הפ"ת דבמידי דלא ניחא לי' למי שנתבטל בשבילו. הדבר פשוט להתיר ואין אדם בעולם שיאסר בזה. נראה שזה ברור לטעם שני שבבית יוסף שמא יאמר לו. וכן בנידון דידן בודאי לא ניחא לי' לקונה שישלח לו בכלים האלו שאם לא הי' שולח בכלים אלו הי' שולח בכלים כשרים. ויותר ממה שהקונה חפץ לקנות המוכר חפץ למכור ולא שייך לחוש שמא יאמר לו. אך לטעם ראשון שבבית יוסף שקונסין למבטל גם בזה יש לאסור. מכל מקום בנידון דידן אם הי' בפשיעת הפועלים אין הפועל יכול לאסור דבר שאינו שלו. וכמו שכתב בנודע ביהודה לענין חמץ שגזל ועבר עליו הפסח דמותר לאחר הפסח. דלנגזל אין לקנוס. ומשום קנס הגזלן אין אוסרין חמץ של נגזל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובחי' רמב"ן כתב דאסור דקונסין לנגזל אף שהי' אנוס. מכל מקום משום קנס הגזלן אין לאסור לנגזל. ואם כן יש כמה וכמה ספיקות. שמא מותר לבטל כדעת הר"ן והטורי זהב. ואפשר דקודם שלשים גם