אבני נזר אורח חיים שפג

דהא מי פירות אין מחמיצין עכ"ל הגהות אשר"י. וכתב עלה החק יעקב וזה לשונו והנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנילושה בשמרי יין לא נקרא מי פירות רק דינם כמים שמחמיצין. אבל באמת דבריו תמוהים דלמה לא נקראים מי פירות והלא מפירות ענבים קאתי עד כאן לשון הח"י: ה) ומעלתו כתב על דברי החק יעקב שבמחכ"ת דבריו תמוהים דכוונת הגהות אשר"י דהחימוץ מחמת השמרים בעצם. ובפשוט נראה דלש בשמרי יין לא עדיף מכל מי פירות. איני יודע מה הוא סח. ופשט דבריו שהעיסה נתחמצה רק שמרגישין טעם חמץ של השמרים. וזה אינו כלל. שהרי לשונו ומה שנתחמצה לא מחמת היין רק מחמת השמרים. מבואר שהעיסה נתחמצה מחמת השמרים. ויותר מפורש להדיא באור זרוע עצמו שזכינו לו בזמנינו זה לשונו בסי' קפ"ג תוך הדיבור תדע שהשמרים בלא יין מחמיצין. כגון שמרים יבשים. אף שאין בהם טעם יין אפילו הכי מחמיצין אבל יין בלא שמרים אין מחמיצין כלל. הנה מפורש שהשמרים מחמיצין העיסה. ולא שנרגש הטעם שמרים עצמם דאין זה לשון מחמיצין כלל. עוד שם אף אם תאמר השמרים והיין מחמיצין ביחד. אף על פי כן העיסה מותרת והביא הא דזה וזה גורם והיינו שמחמיץ את העיסה: ו) אך מה שהוקשה להחק יעקב הא מי פירות הוא. נראה לי ליישב דהנה המג"א סי' תס"ב בשם ש"ג תפוחים ורמונים משקה היוצא מהן מחמיצין שכל משקה חמץ מחמיץ. והנה המג"א השיג עליו בעיקר הדין מגמ' אך על הטעם של הש"ג משום שמשקה החמץ מחמיץ. על זה לא השיג כלל. והנראה לי בסתירת הטעם על פי מה שכתב רדב"ז הובא דבריו בספרי אגלי טל מלאכת אופה ס"ק ט"ז אות ב' ולעיל סי' שמ"ח כי המצה הוא מאכל חשוב מן החמץ שהוא במעלתו כמו שבראו ה' וחמץ מלשון גזל כי נגזל ממנו מעלתו. והוא קצת קלקול העיסה. אך משום שהוא קצת מקולקל הוא קל העיכול עד כאן לשונו הצריך לענינינו. ואם כן תפוח ורמון אף שהם חמוצין אין להם ענין לחמץ בפסח דתפוח לא הוי קלקול ואדרבא זה צורת הפרי. ועל כן בתוספתא מאימתי קרי שאור משיפסל לכלב. הנה דמחמת קילקולו לגמרי שאינו ראוי אפי' לכלב. מיוחד לחמץ אחרים. ועל כן שמרים שאינם ראוים כלל. הם מחמצין אחרים מעין שאור. אך מפני שהשאור הי' תחלה משובח ונתקלקל. דומה לחמץ שהי' תחילה מצה ושמרים בעצמותם מעולם לא הי' ראויים רק שהי' בתוך היין על כן צריך קרא: ז) ועל פי מה שכתבתי הי' מקום ליישב קושיית התוס' (דף ל"ה:) בחומץ האדומי דשדי בי' שערי הא מי פירות אין מחמיצין. ואפי' נותנין מים גם כן הא מי פירות עם מים אינו רק חמץ נוקשה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דחומץ שהוא קלקול היין וודאי הוא מחמיץ מחמת קלקולו. ומה דאמר בירושלמי וכולן על ידי מוי. היינו דבלא שמו מים דהשתא השעורין אינם חמץ כלל אי אפשר שיעשו את היין חומץ. אך כשיש מים ונעשה על כל פנים חמץ נוקשה. שפיר גורם שהיין יעשה חומץ. ושוב החומץ מחמיץ את השעורין מחמת קלקולו. ח) ואפשר דהתוספות שלא תירצו כן משום דלא מסתבר שנוקשה יחמיץ היטב את היין ולעולם מודים התוספות דחמץ גמור מחמיץ בעיסה חמץ גמור. אך ברא"ש פרק אלו עוברין סי' א' משמע שגם חומץ אינו מחמיץ בלא מים. וצריך עיון בזה לחלק בין שמרים לחומץ: סימן שנב. לרב אחד. ע"דצגרגרין שבולת שועל שנמצא בתוך חביות מים והשליכום ולא נודע אם נתבקעו או נתרככו גם אינו ידוע מתי נפלו אם נשרו מעת לעת: א) נראה לי פשוט שמותר. שהרי בנמצא חטה שאינה בקועה אלא שנתרככה בעיסה אוסרין שאר המצות שלקחו מעיסה טרם נמצא החטה באכילה. ולא שרינן מספק ספיקא באכילה וכתבו הטעם משום דהאי ספק שמא אינה ראוי' להתבקע הוא מחמת חסרון ידיעה כן כתב הט"ז והמ"א והרב בשלחן ערוך. הנה דמצרפינן הספק שמא נפל עתה להספק. ואם כן בנידן דידן שהשליכו הגרגרין ולא נודע מה הי' להם שפיר הוי ספק ספיקא: ב) ועוד דאף אם תמצא לומר דכיון שמחזיקין מזמן לזמן משום חזקה דהשתא חשבי' לודאי שתחילה נפל הנה יש לגרגרין חזקת שאינם חמוצים דבשעה שנפלה למים בודאי מחזקי' שאינם חמוצים. שהרי בשעת הדחק לוקחין קמח מן השוק ולא חיישי' שהחטין הי' חמוצים. נמצא הי' לגרגרין חזקה במקום שנמצאו שכשירים הי'. ואי אזלת בתר חזקה דהשתא שתחילה נפלי ניזיל נמי בתר חזקה דמעיקרא שלא נתחמצו הגרגרין: ג) אך אפי' הי' נמצאין הש"ש נתרככים. יש להתיר מכח ס"ס שהרי הרי"ף והרמב"ם כתבו דבאינם נבקעים הוי ספק אי כמר עוקבא או כשמואל. אך המרדכי אוסר משום דבר שיש לו מתירין. אך מכל מקום ספק הוי ומצרפין לספק ספיקא. ואף שבחטה שנמצאת בעיסה אוסרין המצות אף בנתרככה לבד. היינו משום שהרי"ו כתב משום הר' מקוצי דבחטין אפי' לא נתבקעו כנתבקעו. כיון דאית להו ציריא. וכתב רי"ו לפי שיטתו לעולם אסור והיינו בחטין וחסר תיבה אחת ברי"ו והוא טעות דמוכח עי"ש. ומכל מקום בש"ש פשוט שמצרפין הספק שמא כשמואל לס"ס ולפי מה שמוכח מט"ז ומג"א דמצרפין הספק שמא עכשיו נפל לספק. מותר משום ס"ס. אך בנידון דידן פשוט להתיר כביעותא בכותחא, ועוד דבתרומות פ"י מ"ב שעורים במים הוה נטל"פ. ולדעת רוב הפוסקים נותן טעם לפגם מותר בפסח ונהי דמחמירין כדעת רשב"א דאסור בפסח. מכל מקום יש צירוף גדול להתיר. ובנידון דידן בלאו הכי מותר ומותר ואין בית מיחוש: נאום הק' אברהם. סימן שנג. שלום להרב החריף וכו' מו"ה מאיר נ"י אבדק"ק ראדזיעווע. א) דבר היין אשר נתנו בו ח"י פראצענט שפריט ולא נכלל בשטר מכירה. ושאלתו אם מותר