אבני נזר אורח חיים שפב

קיטוף הוא קצירה דידי' ותלישת שער בעז היא גיזתו: ז) והא דאמר ריש לקיש עיסה שנלושה בשמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת. ומסיק משום דמי פירות אין מחמיצין. היינו משום דמתחילה רצה לומר הטעם משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות. וכיון שאין יוצא בה ידי מצה משום דהוה לה מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת. ואיתותב טעם זה מהמחהו וגמעו. וצריך להבין למה באמת לא דרשינן היקש זה. והרי נדרש לענין שאר מינים שאין יוצאין בהם ידי מצה משום שאין באין לידי חימוץ. ונקיש גם כן להיפך ואין היקש למחצה. אך זה אינו דהא בחלה דאינו חייב אלא חמשת המינים ויליף לה בש"ס פרק ר' ישמעאל מגזירה שוה דלחם לחם ממצה. ואלו עיסה שנלושה בשמן ודבש חייב בחלה אף שאינו יוצא בה ידי מצה. ועל כורחין משום שהקמח יוצא בה ידי מצה אם הי' נילוש במים שפיר חייב בחלה, והכי נמי חייב משום חמץ על קמח שבעיסה. ועל כן שפיר הטעם דמי פירות אין מחמיצין דאינו חימוץ גמור ואין לך לומר דבעיסה זו זהו חימוצה. שהרי עיסה זו כמו שהוא אין יוצא בה ידי מצה. ואיך יתחייב משום חמץ. רק צריך לומר משום הקמח בפני עצמו שיוצא בה ידי מצה אם נילוש במים. והרי הקמח אם נילוש במים. בא לידי חימוץ גמור. ואין חייב על חימוץ זה דמי פירות עם מים: ח) וכל זה ניחא בחמץ דפסח. אבל בחמץ דמנחות דחייב על המנחה בכללה. והרי בכללה עם השמן אינה באה לידי חימוץ גמור. ושפיר חשיב אף חימוץ דמי פירות עם מים חימוץ לגבה. ודוקא במחמיץ שתי הלחם בתפוחים שגוף המנחה במים לבד ובאה לידי חימוץ גמור. על כן לא חשיב במחמץ בתפוחים: ט) ולפי זה נראה לי דבפסח מי פירות עם מים הוי חמץ גמור ללקות עליו דהא ריש לקיש אמר אין חייבין על חימוצה כרת. ולפי מה דסלקא אדעתן דמשום היקש מכל מקום לוקה. ונמצא דלענין שילקה הוה לי' כמו מנחות דמי פירות עם מים חמץ גמור. ואף שהצל"ח כתב דלמה דסלקא אדעתן משום היקש אין איסור כלל ויישב לשון הש"ס אין חייבין על חימוצה כרת. לפי עניות דעתי אין נכון. שהרי זומן של צבעים דמפרש הש"ס מיא דחיורא דצבעי בי' לכא. פרש"י מיא דחיורי מי סובין. אף דבסובין אין יוצאין ידי מצה כמו שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות חמץ ומצה הלכה ה'. ואין לומר משום דיוצאין בה עם תערובת קמח כשלא ניטלה מהקמח. דאם כן פת אורז יתחייב בחלה. דעם תערובת חטין יוצאין בה משום גרירה. ועל כורחך ר"ל רק לענין כרת אמר ההיקש. ממילא למסקנא גם כן להנ"ל לענין מלקות הוה לי' חמץ גמור: י) וכן נראה לי עוד שעוברין בבל יראה. דאין לומר מדמעטי' רחמנא מכרת על כורחך לאו חמץ גמור הוא. דאם כן מיא דסובין למה יעבור עוד כשהוא נוקשה כיון דאפילו לא הי' נוקשה לא הי' כי אם לאו. ממילא כשהוא נוקשה מנא לן לחייבו וכל שכן לפרש"י דמתניתין עוברין בבל יראה ובל ימצא דמוכח כן. ולפי זה יצא לנו הדין דמ"פ עם מים אוסר במשהו אפילו לדעת מהרי"ל. דחמיר מחמץ נוקשה ומחמץ משש שעות ולמעלה שהרי עוברין בבל יראה. ועיין בסמ"ג חמץ במשהו משום דעוברין בבל יראה: סימן שנא. לרב אחד א) אשר ישב קושיית הנודע ביהודה אהא דמי פירות עם מים הוי נוקשה ונוקשה דרבנן. מהא דמנחות לרבות מנחת נסכים לחימוץ. ומקשה מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין. ומשני מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה. הא מדאורייתא לא הוה חמץ כלל ותירץ כבוד תורתו על פי דברי מקור חיים דרוב מים ומיעוט מי פירות הוי חמץ גמור. משכחת לה שנתן מים יותר משמן: ב) הא בורכא. מדקאמר מגבלה במים והיא כשירה. אבל בלא מים ודאי כשירה. שמע מינה שבשמן לבד די ללוש. ואם יתנו מים עוד יותר יהי' בלילתה רכה גמור [במשנה קרי למנחת נסכים בלילתה רכה נגד מנחות הנקמצות. אבל בעצמה הוי בלילתה עבה] ולמה זה לשנות צורתה ליתן בה כל כך מים שלא לצורך כלל ולפי דבריו בשבת הי' מחוייבין ליתן בה מים כדי לעשותה בלילתה רכה ולא יחשב לישה. עי' שבת (דף קנ"ו.) ולמה לעשות מלאכה שלא לצורך. ואם תאמר משום דשבת הותרה בציבור כדאיתא בסוף טרף בקלפי. זה אינו אלא בתמידין ומוספין של שבת הואיל והכשירה דשבת בהם בכך. כמפורש ברש"י כריתות י"ד בסוף הסוגיא. דתמידי שבת חשיב הכשירה של שבת בכך. אבל מוספי יו"ט שקרבין בשבת דלא חשיבי הכשירה דשבת בכך. כמפורש בסוגיא שם הוי דיחוי. וזה כוונת רש"י עירובין (דף ק"ב) ד"ה הלכה כר' יהודא וז"ל ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין וקרבנות ציבור שדוחין את השבת עכ"ל. ולכאורה תמוה דאטו תמידין ומוספין לאו קרבנות ציבור נינהו. והי' לו לומר בקיצור חוץ מקרבנות ציבור שדוחין את השבת. אך כוונתו לא "הותרה" במקדש חוץ מתמידין ומוספין שהותרו בשבת. וקרבנות ציבור היינו מוספי יו"ט שחל בשבת שדוחין את השבת. ואם כן אם אפשר בלא לישה על ידי הוספת מים. למה יהי' מותר בלא מים. ובלאו הכי אין לומר כלל שיתנו משקה כפלים מהצורך: ג) ומה שכתב עוד שזה כוונת התוס' (דף נ"ח) שמפרשים נתחמץ מחמת דבר אחר בשמרי יין. ולא דמי לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש. משום שנלושה במים ויש בה רוב מים. ליתא. דאם כן החמיץ מחמת המים לא מחמת השמרים. ועוד בחנם כתבו התוס' בשמרים. שאף אם הי' יין ושמן ודבש הדין כן. וטפי הי' להתוס' לומר במי פירות שכולל הכל. אך באמת כוונת התוס' דשמרי יין מחמיצין ולא דחשיב כמו מים. דהא ודאי ליתא. והטעם יבואר לפנינו בעז"ה: ד) והנה הגהות אשר"י פרק ב' דעבודה זרה. הובא בחק יעקב סי' תס"ב. כתב וזה לשונו התיר ר' אפרים אפי' פת שנתחמץ בשמרים של יין נסך אף על פי שיש בשמרים טעם יין. הואיל ואין בעיסה טעם יין. ומה שנתחמצה לא מחמת היין אלא מחמת השמרים