אבני נזר אורח חיים שפא

ואפילו נסרחה ולבסוף נתחמצה כל שלא נפסל מאכילת כלב. ועכשיו אין דרך אחר לאוכלו ושפיר חשיב דרך אכילה: אחר כל זה ראיתי להפרי מגדים בפתיחתו להלכות פסח שעמד בכמה דברים ונדחק מאד ובקצת דברים דברי תורה וקצת הניח בצריך עיון ולפי מה שכתבתי מיושב הכל בעזר השם והמבין יבין: סימן שנ. א) בשאלות ותשובות נודע ביהודה סימן כ"ב נשאל בחטה שנמצאת בחרעמזיל מי פירות עם מים אם בטל בששים למה דקיימא לן מי פירות עם מים הוא נוקשה ופסק המגן אברהם נוקשה בטל בששים הואיל ורק דרבנן. והשיב הנודע ביהודה דאי מי פירות עם מים הוי נוקשה על כרחך נוקשה מן התורה מדר' עקיבא מרבה מנחת נסכים לחימוץ ומקשה במנחות (דף נ"ז:) מי פירות הוא ומשני מגבלה במים וכשירה. ואם כן הוי מי פירות עם מים וקיימא לן כר' עקיבא מחבירו עד כאן דבריו. ובספר מקור חיים סימן תס"ב השיג עליו דבמנחות לא אמר אלא דשיאור דר' יהודה לר' יהודה לא הוי חמץ לענין מנחות משום דברי' הוא או ספיקא כדאיתא בחולין. אבל נוקשה אינו תלוי מנחות בפסח דשאני מנחות דרבי קרא דאין ללמוד הרבוי במנחות מרבוי דחמץ. ועוד דבפסח איכא לאוקמי הרבוי בתערובת דחמיר מנוקשה. ואין להקשות להש"ס בחולין (דף כ"ג:) דלר' יהודה ברי' או ספיקא דילמא לר' יהודה נוקשה לית לי' ושיאור נוקשה. זה אינו דעל כורחין צריך לומר דר' יהודה דקאמר שיאור ישרף היינו מדאורייתא דהא התוספות בדיבור המתחיל או שיאור דר' מאיר לר' יהודה מצה הוא הקשו והא תנן שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו. ותירצו דהא שיאור ישרף הוא מדרבנן. מוכח מדבריהם דוקא שיאור דר' מאיר לר' יהודה ישרף מדרבנן. אבל דר' יהודה לר"י ישרף מדאורייתא. ואי נוקשה דרבנן אף דר"י לר"י מצה מעלייתא היא עיין שם: ב) והנה תחילת דבריו דמחלק בין שיאור לנוקשה הם דברי אבן העוזר. אך מה שכתב דעל כורחין מי פירות עם מים דנוקשה הוא לר' יהודה מדאורייתא. נעלם ממנו דברי התוספות במנחות (דף נ"ד.) יש לנטות ולהחמיר דלעולם בלא מים הוי חמץ נוקשה וכו' והא דדחיק רשב"ל דמגבלה במים אף על גב דבלא מים הוי חמץ נוקשה איצטריך לשנויי הכא משום דר' יהודה כדאמר לעיל דשיאור דר' יהודה לר' יהודה לאו חמץ הוא. ולפי דברי המקור חיים מה ראי' משיאור לנוקשה. אלא הא ליתא דנוקשה דמי פירות דאין מחמיץ הוי כמו נוקשה דשיאור ואין לחלק ביניהם דגם כן אין מחמיץ כראוי ודוקא בנוקשה דשלשת מיני אומנות יש לחלק בינם בין שיאור. והוא הדין לדידן במי פירות עם מים דדמיין לשיאור אפילו לדעת אבן העוזר. ג) ומה שכתב בסוף דבריו או שיבוש נזדמן לו בספרי ש"ס שלו שהעתיק בשם התוספות דשיאור דר' מאיר, לר' יהודה ישרף. ולא הי' ולא נברא. ומפורש ונותנו לפני כלבו, או יש טעות בספר מקור חיים ורצה לומר מדהתוספות כתבו רק בהא דנותנו לפני כלבו דהוא רק דרבנן. משמע דסבירא להו דשיאור ישרף דאורייתא. ואם כך כוונתו גם כן תימה דהש"ס הוכיח מהתוספות. ואדרבא יש לומר כמו סיפא דנותנו לפני כלבו מיירי מדרבנן גם רישא דשיאור ישרף מדרבנן: ד) עוד ראיתי שכתב בסוף דבריו והסכים במי פירות עם מים אוסר חמץ דידי' במשהו. דדוקא בנוקשה שאין ראוי לאכילה הוא דרבנן. ואיני יודע אם מי פירות עם מים ראוי לאכילה למה יקרא נוקשה. וכן כתב רש"י (דף ל"ו) דמי פירות הוי נוקשה כלומר רע עיין שם. סוף דבר כל דבריו תמוהים. ועיין באבן העוזר בחידושיו כתב הא דאין מחמיצין בתפוחים משום דאינו ראוי לאכילה ובקדשים בעינן למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. הרי דפשיטא לי' דמי פירות עם מים הוי אינו ראוי לאכילה כשאר נוקשה וכמו שיאור. וכן פשוט מדקרי לי' הש"ס נוקשה ופרש"י נוקשה אינו ראוי לאכילה. וגם מסברא כיון דאינו מחמיץ חימוץ גמור הרי התחיל להחמיץ ולא גמר אינו ראוי לאכילה כמו שיאור דאינו ראוי לאכילה מטעם זה. אולם עיקר הפירוש בנוקשה אינו ראוי לאכילה כבר ביארתי על נכון בסימן הקדום מהו. ומוכרח לומר כן שעינינו רואות שאוכלין הנילוש במי פירות עם מים ועולה על שלחן מלכים: ה) נחזור לדברי הנודע ביהודה דיש לדחות קצת דאף דר' עקיבא סובר נוקשה דאורייתא. אנן קיימא לן דרבנן. כיון דסתם תנא סתמא בתרייתא שיאור האוכלו פטור דבחדא מסכתא יש סדר למשנה. ועיין בספר המלחמות. ואנו אין לנו אלא דברי השלחן ערוך דנוקשה דרבנן ומי פירות עם מים רק נוקשה. [אולם לפי מה שכתבתי למעלה בסימן הקדום דשיאור לדידן עדיף מנוקשה דמתקן קצת וברי' או ספיקא. והוא הדין במי פירות עם מים דמפורש במנחות דמתקן קצת כמו שביארנו לעיל והנה אי ספיקא הוה לי' ספק איסור כרת ספק מצה וכשנתבטל בששים הוה לי' ספק דרבנן על ידי גלגול ואסור אפילו לדעת מהרי"ל דאפילו נוקשה דאורייתא בטל בששים. ואי ברי' הוא לפי מה שביארנו לעיל בסימן הקדום דאסור באכילה מן התורה ובהנאה מדרבנן. אם כן למה שהעלה המגן אברהם דכשרק דרבנן בטל בששים צריך עיון אם באיסור אכילה לבד גם כן אסרו חכמים במשהו ולדעת מהרי"ל פשיטא דאי ברי' הוא מותר]: ו) עוד יש לומר ליישב קושיית הנודע ביהודה על הפוסקים דנוקשה דרבנן ומי פירות עם מים הוא רק נוקשה מש"ס מנחות (דף נ"ז:) דלרבות מנחת נסכים לחימוץ. ויתיישב גם קושיית התוספות לרבנן דאין מחמיצין בתפוחים משמע דנוקשה לא חשיב חמץ לענין מנחות. דהנה בשבת (דף י"ח.) אפי' לרבי דאמר אינו חייב עד שיגבל במידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו. ולפי זה גם בחימוץ דבירושלמי למדו משבת דאין חייב רק על בישול ברור כן בחימוץ בעינן חימוץ ברור יעוין שם. ויש לומר דכי היכי דבשבת לא בעינן גיבול היכי דלאו בר גיבול הוא ונתינת מים זהו גיבולו כן בחמץ לא בעינן חימוץ גמור אלא במידי דבר חימוץ גמור הוא. אבל בעיסה שנלושה במי פירות עם מים דלא משכחת בה חימוץ גמור רק כל שהוא חייב אף על כל שהוא. וסברא זו מצינו בכמה מקומות בש"ס. עיין חולין (דף קל"ז.) במידי דלאו בר קצירה