אבני נזר אורח חיים שפ

פקע שם אוכל שהי' עליהם מתחילה. אבל אי אפשר שיעשה עכשיו אוכל יותר ודו"ק היטב. ועל כן לר' יהודה השלשת מיני אומנות אין בהם איסור כלל מן התורה רק באכילה משום דאחשבי' כמו שכתב הרא"ש באלמורי. ומדברי הפוסקים משמע דאף בהנאה אסור מדרבנן. ועל כן כתב הטור דמותר לשהותו. ועדיף משאור דישרף אף לר' יהודה. דנוקשה מותר מן התורה. ומשום דהתם הוי תיקון קצת. על כן הוי ברי' או ספיקא. אבל נוקשה אין החימוץ מתקנו כלל. והש"ס הוכיח מר' מאיר דעל כורחך לא סבירא לי' דלוקה משום דחשיב תיקון גמור דאם כן כרת נמי לחייב. וגם אין לומר דלר' מאיר חשוב ברי' ואתרבי מכל כמו כל חלב אתרבי חלב כוי דברי' הוא ביומא (דף ע"ד:) דאינו דומה דהתם מכל מקום חלב הוא. אבל הכא אם אינו קרוי חמץ איך אתרבי מכל מחמצת. אלא דסבירא לי' לר' מאיר דלענין לאו אינו בעי חימוץ שמתקן לאכילה: טז) מעתה שפיר הוכיחו הפוסקים ממתני' דשיאור ישרף והאוכלו פטור דנוקשה בעיני' ולא כלום. ואף הם סבירא להו דטעמא דמתני' משום ברי' או ספיקא. רק דהא גופי' הטעם דלא הוה חמץ ברור. משום דאין מכשירו לאכילה כנ"ל: יז) [במה שהעלה הטור דאיסור דרבנן מותר לשהותו. והר"ן כתב דאסור. וראייתו מהא דשאור ישרף. וכתבתי לדחות משום דהוי תיקון קצת. שהרי תפוח של תרומה אוסרו כנ"ל. ואפי' נאמר דלא הוי לא לשבח ולא לפגם יחשוב טעם נרגש לאסור כמו כן יש לומר גבי חמץ ודו"ק. וליישב דברי הר"ן נראה משום דהש"ס בחולין (דף כ"ג:) מסופק אם ברי' הוא. ואי הכי אין אסור בהנאה מן התורה כיון דלאו חמץ הוא. וכעין שכתבו התוספות יומא (דף ע"ד:) דאי כוי ברי' ואינו לא חי' ולא בהמה פשיטא דלאו בר כסוי הוא. ומשיאור דאין בו איסור הנאה מן התורה רק מדרבנן ואף על פי כן אסור להשהותו נשמע דכל איסור דרבנן בחמץ אסור להשהותו. ומכל מקום לדעת הטור יש לדחות דעל כל פנים אסור באכילה מן התורה מלאו הבא מכלל עשה דשבעת ימים מצות תאכלו. וכיון דנפקא מכלל מצה אסור. ונהי דבהנאה מותר מן התורה. דדוקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל לא לאו הבאה מכלל עשה כדמוכח ריש כל שעה דקאמר אותו אתה משליך כו' ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה ופרש"י משום דאין מפורש לאו באכילתן. מכל מקום מאחר שאסור באכילה מן התורה משום לאו הבאה מכלל עשה. שוב נזרינן דילמא אתי למיכל מיני'. ועל כן אין ראי' משיאור לאיסורי דרבנן. ומכל מקום נראה לי ראי' מהא דמלוגמא שנסרחה דמשמע מהרי"ף שלא הביא הירושלמי דמחלק בין נסרחה ולבסוף נתחמצה. דאפילו נסרחה תחילה כל זמן שלא נפסלה מאכילת כלב חייב לבער. וזה ממש דין נוקשה דמשנתינו]: יח) עוד ראי' לפירושי בחמץ נוקשה דהטעם משום דלא מקרי חמץ כלל. שהרי כתב הרא"ש בהא דחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו יש שרוצים לומר לאו דוקא דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאף על פי דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מכל מקום כיון דאיהו קאכיל לי' אסור וכן כתב הרב הברצלוני ז"ל וזה לשונו והני מילי דמותר בהנאה אבל באכילה לא ומהאי טעמא אסור כותח הבבלי כי אכיל לי' עד כאן לשונו. פי' דבגמרא אמרינן דאי משרף ואכיל בעיני' בטלה דעתו. ור' אליעזר אוסר ומחייב. והכסף משנה לדעת הרמב"ם שפוסק בהא כר' אליעזר. ואפילו רבנן לא פליגי אלא לחיוב אבל לאיסור מודים. ומזה הוכיח הברצלוני כיון דגלי קרא דבחמץ לא אמרינן בטלה דעתו. הוא הדין בחמץ שנפסל מאכילת כלב. וקשה דהא בסוגיא דאלו עוברין ור' יהודה מאי טעמא לא אמר כר' נחמן. אמר לך עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא בחמץ על ידי תערובת אבל נוקשה בעיני' לא אמר ואי נוקשה הוא חמץ גמור אלא שאינו ראוי לאכילה. והא איהו קאכיל לי' ור' אליעזר הא מחייב במשרף ואכיל לי'. ומינה יליף הברצלוני אפילו נפסל מאכילת כלב. כל שכן נוקשה דנפסל רק מאכילת אדם. אבל לפי מה שכתבתי ניחא דדוקא בחמץ שנפסל מאכילה דחמץ הוא וכל ההיתר משום דלאו אכילה הוא. וכמו שכתב הר"ן בפרק השוכר את הפועל בטעם נבילה שאינה ראוי' לגר משום דלא מתהני מאיסור. על כן כיון דאיהו קאכיל לה אכילה הוא לגבי'. אבל בחמץ נוקשה ההיתר דלא מקרי חמץ כיון שאינו חימוץ המכשירו לאכילה. ואי אפשר שעל ידי שאוכל הוא לגבי' יחול שם חמץ על החפץ. ואי אפשר דלגבי האי יחשב מצה ולגבי האי חמץ [הג"ה צריך עיון בזה בחולין (דף ק"ב:) זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו עיין שם] ועיין בפרק המגרש האסור אסור לכל המותר המותר לכל כנ"ל לדעת הברצלוני: יט) ואכתי פש גבן לברורי הא דחייב רחמנא בשאור מלקות וכרת על אכילתו אף דאינו ראוי לאכילה. משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות. הא מכל מקום שלא כדרך אכילתן אכיל לי'. שהרי הרמב"ם אומר כן פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות זה לשונו כל האוכלין אסורין אינו חייב עד שיאכל אותם דרך הנאה כיצד הרי וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהבאיש ונפסד מאוכל אדם הרי זה פטור. ואם כן בשאור נמי שנפסד מאכילת אדם הוי שלא כדרך אכילתו וכן פת שיעשה: כ) ונראה לי דבשאור כיון שאין לו דרך אכילה אחר זה דרך אכילתו אף שאין דרך לאוכלו כלל. והא דכתב הרמב"ם דנפסד מאוכל אדם פטור משום שלא כדרך אכילתו. דהנה בעבודה זרה (דף ס"ח.) פליגי ר' מאיר ור' שמעון דר' שמעון סבירא לי' נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה. ור' מאיר מוקי לה לסרוחה מעיקרא דוקא. וצריך לומר שהרמב"ם פוסק כר' מאיר וכן כתב הנודע ביהודה מהדורא קמא חלק יורה דעה סימן כ"ו. על כן הי' חייב לולי שהוא שלא כדרך אכילתו. ועל כן שפיר חשיב שלא כדרך אכילתן שהרי כמו שהוא עכשיו אינה ראוי' לנר. ואי אפשר לחול עלי' שם איסור שהרי אם הי' כך מתחילה הי' מותר אפילו לר' מאיר דסרוחה מעיקרא מותר. רק שמתחילה כשהי' ראוי' חל עלי' האיסור ושוב לא פקע. והרי אז הי' לה דרך אכילה ולא חל האיסור לאוכלה אף כשהבאיש דאי היתה אכילתה כך [היינו אחר ההבאיש] שלא כדרך אכילתה אבל בשאור דאף עכשיו חשובה אוכל משום שמחמיץ אחרים וכן פת שעיפשה שלא פקע שם אוכל מינה משום שראוי לחמע ואף עכשיו חל עלי' איסור חמץ